דניאל ורדון ז"ל

בן אלזה ויוסף
נולד בקיבוץ גבעת ברנר
בכ"א באב תרצ"ט , 6/8/1939
התגורר בבית גוברין
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס ב1959
נפל בקרב
בכ"ח באייר תשכ"ז , 7/6/1967
במלחמת ששת הימים
מקום נפילה: אל עריש
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ גבעת ברנר
דרגה: סרן

בעל עיטור הגבורה , צל"ש אלוף הפיקוד , צל"ש אלוף.

קורות חיים:
נולד ביום כ"א באב תרצ"ט (6.8.1939) בגבעת-ברנר. סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון שבמקום. גויס לצה"ל בנובמבר 1959. תוסס היה ופעיל מטבעו וכן היה מפעיל אחרים בלהטו ובהתלהבותו. לא היה מכשול שהניא אותו מהגשמת איזו משימה ותמיד מצא את הדרך להגיע למטרתו. הליכותיו שקטות היו וצנועות והוא נחבא מאחורי מעשיו.
בשובו מן הצבא ראה את ייעודו בשיקום בית-גוברין; שם בנה את ביתו יחד עם חברתו-לחיים וגידל שם את בתו ואת בנו. לפני מלחמת ששת הימים נקרא דני למילואים והאנשים אשר הלכו עמו ואחריו דבקו בו מיד, כי סגולה מיוחדת של מנהיגות טבעית היתה טבועה באישיותו.
לאל-עריש נכנסה יחידה של חטיבת חיל-רגלים (במילואים) יחד עם כוחות-שריון, שם התחולל קרב עז בין אנשינו לבין המצרים, וביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), היו אנשינו עסוקים בטיהור בתים וכוכים; דניאל היה סגן מפקד יחידת-הסיור שעשתה עבודה זו, אך בעוד הסיור נמשך, פנה מפקד-החטיבה לקבוצה של אנשי-הסיירת בהצעת משימה חדשה להוביל זחל"ם אל סימטה צרה אחת, החסומה מימין ומשמאל בבתים, כי בחצר שבקצה השני שכבו פצועים ישראליים, וכל הכניסות אליה היו נתונות לאש של חוליות חיילים מצריים, שנורתה מטווח של מטרים ספורים, וזו לא איפשרה את חילוצם והצלתם. נעשו נסיונות בעזרת זחל"ם לפרוץ את הקירות אך לא עלו יפה. כמה חיילים זינקו לתוך הסימטה ומיד חזרו על עקבותיהם כשאש סמיכה,חוסמת את המעבר. אך דניאל קם והתנדב לחסל את האויב, לחלץ את הפצועים ולפנותם אף כי ידע ברורות שבפעולה זו הוא מסכן את חייו, יחד עם חובש זינק קדימה אך אש-התופת אילצה אותם לחזור; פעם שנייה ניסו ושוב נאלצו לשוב כשהקליעים חולפים על פניהם. הוא ידע לבטח כי סיכוייו לעבור בשלום קלושים ביותר אולם את הפצועים לא היה מוכן להפקיר — וזינק פעם שלישית אלא שלא הספיק לזרוק גם רמון אחד לשם חיסול האויב וחילוץ הפצועים, כי צרור-כדורים פגע בו ובדרך לבית-החולים מת מפצעיו.
הניח אשה ושני ילדים, ובנו טרם מלאה לו אף מחצית-השנה בנפול האב. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת-ברנר. על גילוי אומץ-לב ורוח-התנדבות בפעולה זו של חילוץ פצועים צוין דני לשבח מטעם הרמטכ"ל. זו היתה הפעם השלישית והאחרונה שהוא זכה לציון-לשבח: פעמיים קודם-לכן על לחימתו האמיצה במבצעים קודמים (פעם בכפר-סולר ופעם בנוקייב). לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן.
תקליט הנקרא "שירים לדני" יצא לזכרו. חוברת על שמו הוצאה לאור על-ידי קיבוץ בית גוברין. זכרו הועלה בחוברת "החטיבה במלחמת ששת הימים" וכן בחוברת-הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד. קיבוץ גבעת-ברנר הוציא ספר לזכר בניו שנפלו ודניאל בתוכם. בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל, "גוילי אש", כרך ד' – הובא מעזבונו.


ידידה מספרת

רבים בודאי יספרו על דני התוסס, רב הפעלים והתושיה, איש הארגון הדורש מעצמו הרבה ולאחר-מכן גם מאחרים, שמעטים כמוהו "איכפתניקים" לאשר מתרחש – בכיתה, בחטיבה, במשק, בצבא ובכל מקום שהגיע אליו.
ברצוני להעלות צד אחר שבו, – אותו הכרתי, אהבתי והערכתי : דני הרגשן, האוהב והחרד לחברו בכל נימי נפשו. החי בכל ליבו החם את סבלות הזולת, תחושותיו ושמחותיו. יכול הוא להתלהב, להיתפס, אף להתמסר בכל ליבו לרעיון, למבצע או תפקיד, ובהתלהבותו זו הפורצת יסחוף אחרים עמו. יכולתי לחוש באותה התלהבות עמוקה גם בעולם רגשותיו, חוויותיו.
רגישות דקה, כנות ויושר עמוק ללא פשרות לא רק היו אופיניים לו, הם היו הוא עצמו, כפי שכתב באחד המכתבים: "בקשתי היחידה ממך שתדברי אמת, אמת גלויה, אמת פנימית שבלב. אל תפחדי ואל תבושי". ועוד אמר באותו מכתב: "בני אדם פשוטים אנו, אשר לכל אחד דרכו שלו, הדרך שהוא עצמו בוחר לו. בעולם הרגשות אין אומרים לאדם מה לעשות. מורו היחיד והאמיתי הוא לבבו שלו. רק הוא מדריך, מרגיש, בוחן ובולש עד אשר ימצא את מבוקשו. בכל דרכו אין הוא מתחשב באחר – ייתכן בצדק, ייתכן שלא – אך לשם זה לכל אדם מצפון ועימו יחד יחליט על דרכו ובחירתו".
המכתב הזה נכתב לפני אחת-עשרה שנה. הנער החביב שכתבו גדל והיה לחבר יקר לכל מי שהכירו.

חיה ברנד – טנקל

 

חבר מספר

זוכר אני כיצד היינו יושבים לעתים תכופות על הדשא בטיינר. הויכוח היה בעיצומו. והנה נשמע קולו של דני. הוא לא אמר: "חבר'ה, שרים" , הוא פשוט היה מחלק את הקולות או דאג שיתחלקו, וכאילו לא קיים דבר מלבד זה – היינו כולנו נדבקים באהבת השירה של דני ומתחילים לשיר שירים מכל הסוגים, החל בכוראלים של באך וכלה בשירי-עם רוסיים וישראליים. מתוך אותה חבורה בלטו כמה חבר'ה והוא בתוכם. ושוב נתגלתה המנהיגות ויכות הארגון. הוא לקח את החבר'ה הללו והקים את רביעיית גבעת-ברנר, כפי שנקראה מאוחר יותר. תמיד היית שומע אותם שרים יחד, אבל למעשה היה זה דני שכינסם והדביקם בהתלהבותו, כשהוא עומד בדרך-כלל באחד מצידי הלהקה ובתנועות עצורות, אבל מאוד ברורות, מוביל, כאילו נולד מנצח.
היה גם דני אחר, זה אוהב המוסיקה הטובה, כשבעיקר חביב עליו הרקוויאם של מוצארט. תמיד שאלתיו מחדש, כיצד הוא מסביר את זיקתו העזה דוקא ליצירה זו, שהיא כבדה מאוד, ובכלל – הן רקוויאם זו תפילת אשכבה. ופעם ענה לי: "תקשיב, האין בזה משהו בלתי שגרתי, משהו השואף לעולם טוב יותר". תכונה אופיינית לדני, שתמיד היה הטוב בכולם. בכיתתנו שנחשבה לכיתה טובה מאוד, הורגשה מנהיגותו הסוחפת. תמיד עליז, מתלהב, מוכן להקשיב לכל אחד ולעזור. האופטימיות קלחה ממנו. דורש מעצמו ומאחרים. למעשה, לא היה שטח אותו הזניח דני, ובכולם היה טוב.
לצבא התגייס שנה אחרינו עקב הליכתו לתנועה, דבר שהיה טבעי לגביו. אני הולך לי במחנה, והנה אני שומע את שמי בקול חזק ובטוח, כפי שהיה תמיד קולו של דני. אני מפנה את פני ורואה את החיוך טוב-הלב ודני יוצא משורת הטירונים, ניגש אלי, לוחץ את ידי ואומר: "אל תדאג, יהיה בסדר. לא יהיו שום בעיות אתי". הכרתיו מקודם וידעתי שאיתו לא יהיו בעיות לעולם. ובאמת, בכל מקום בו הוזכר חייל מצטיין בפלוגה, יכולת לשמוע את שמו של דני – אם בעזרה לחבריו במסעות ובריצות שלא היוו קושי מיוחד עבורו, אם בקליעה למטרה, בה הוכיח יכולת גבוהה מאוד, ואם היה זה בערבי-הווי שהמשיך לארגנם גם בצבא. ממש טבעי היה לשמוע שקיבל צל"ש בנוקייב.
לאחר מכן ניהיה מזכיר בבית-גוברין. זכורות לי מסיבות בהן היינו באים לנגן בבית-גוברין. הוא היה תמיד מגייס את מאכסימום הכלים שיכול. העיקר שיהיה רעש ויהיה שמח. זה הגיע עד כדי כך, שלמסיבת הורים הביא במיוחד פסנתר, והוא עצמו ניסה לנגן בסכסופון שלו יחד איתנו. אני תמיד חשבתי בנפשי: מה מריץ בחור זה, איזנ דינאמו נסתר, כוח בלתי-נראה.וכל זה בלי שום גינונין מיותרים.
דני נלקח מאיתנו. אומץ-ליבו הוא אשר חרץ את גורלו. הרצון לעזור לבלי חת, אפילו ישלם מחיר יקר ביותר.

אלי

 

סיפור הקרב בו נפל

…ב-7 ביוני, שעה 17.00, עמדנו, דני ואני, בקרבת בית ההתמקמות, שעה שלידנו עבר המח"ט. הוא עצר את רכבו ופנה אלי ואמר: צריך להכניס זחל"ם העירה, סעו איתו. יצאנו על שני ג'יפים, דני מאחור, אני מלפנים והזחל"ם בינינו. כשהגענו אל תוך העיר, נתבהרה לנו המשימה: כוח הגדוד המטהר, נשתהה כולו סביב סימטה רצופה מבוכי חצרות.
שם שכבו שניים או שלושה מפצועי הגדוד, וזה מעל לשעתיים שכל הנסיונות לחלצם עלו בתוהו. …סביב סביב התבצרו צלפים מצריים, בנקודות שונות, מוסתרים מעין רואה…
הכוונה הייתה, תחילה, לבצע חדירת חילוץ עם הזחל"ם. אולם מיד בהגיענו ירדה אפשרות זו מן הפרק. שני אנשים, כתף אל כתף, לא היו יכולים לעבור לרוחבה של הסימטה. לאמיתו של דבר, בכך הסתיים תפקידנו. הפקודה היתה להכניס את הזחל"ם עד למקום הימצא הפצועים ולשוב אל היחידה. וכי מה עוד יכולנו לעשות במקום שגדוד שלם, על קציניו וחייליו, ניצב אין אונים?
אבל משהו מבפנים ריתק אותנו למקום. ללכת משם זה היה כמו להפקיר את הפצועים. סיפרו לנו כי שני נסיונות חדירה כבר נעשו ועלו באבידות פצועים והרוגים.
…הבטתי בדני. ראיתי כי משהו ניצת בו. לגביו, היה זה מצב קלאסי. הוא אמר לי מילה אחת בלבד 'רגע' ומיד קפץ לראות מה עוד אפשר לעשות שלא בדרכים המקובלות. תחילה הציע לפוצץ את הקיר, לא המתין להסכמה והורה לבזוקאי לירות פגז אל הכוך כדי לפרוץ דרך אל החצר. נסיון זה נכשל. כאשר גם הנסיון השני העלה חרס, עלה דני על גג אחד הבתים בזריזות לוליינית, ומעליו השליך מספר רימונים. גם זה לא עזר.
ואז מחליט דני לחדור לתוככי הסימטה, להגיע אל הפצועים ויהי מה. חדירתו הראשונה נכשלה. הוא נכנס בלוויית חובש, קשר ואחד מקציני הגדוד המטהר. אחד ממלוויו השליך רימון זרחן שאטם את חלל הסימטה בעשן. דני יצא החוצה שלם, אך שניים מבין מלוויו נפצעו והוצאו למקום מחסה.
דני לא ויתר. בעקשנות עזה ואופיינית, נכנס פעם נוספת. הלכתי אחריו. הוא עבר כברת דרך בתוך הסמטה. לפתע נורה צרור מכלי נשק אוטומטי. שמעתי את דני קורא אלי: שמעון, נפצעתי. הצל אותי. הוא שכב מתבוסס בדמו, הפגיעה הייתה באיזור הכבד. ניסיתי להרימו והוא איבד את ההכרה בזרועותי…

 

מכתב ששלח למשפחה

לכולם שלום!

קשה להגיד שלא מוצאים זמן, זה תלוי בעייפות ובמצב הרוחות כאן. כל רוח עושה גלי-אבק, ומוטב להטמין את הראש במקום סגור. כולם ערים לנעשה, ולכולם איכפת. נראה שאין אחד הרוצה במלחמה, אבל כולם כאיש אחד מוכנים לכל דבר. מעניין, מהיכן צומחת הגאווה הזו, הביטחון הזה והאיכפתיות שלא לוותר ולא להיות מפסידים. הדבר היחידי המדאיג הוא הנעשה בבית, משום שלא שומעים דבר. איך מסתדרים? איך ניצני שלנו – שואלת? מבינה? מחכה? עירן ודאי מבסוט, דאגי שלא יבכה הרבה. איך מסתדרים במשק, הגוייסו רבים? מה שצריך הוא לשמור על קור רוח ולעשות הכנות המתאימות לרע ביותר, אך ללא פאניקה. אנחנו למשל עושים כך, ואפשר להגיד שהכל בסדר. כמובן, צבא זה צבא (וחבל שלא לקחתי קצת יותר דברים). ביחידה רוח חברית מאין כמוה, וכרגיל ביחידות כאלה העזרה והיכולת הם על הגובה.
מסרי שלום להורים. שלחתי להם גלויה ביום השני לגיוס. חסרים לנו עיתונים יומיים, ויש מזל שהמציאו בטריות לטרנזיסטורים. הטבע כאן הוא נהדר, רואים בעלי-חיים שאין לפוגשם בצפון, בעיקר איילות בשפע, פרחים למיניהם, ובכלל יפה להסתובב כל זמן שכך זה מסתיים.