יניב שקמה ז"ל

בן עפרה וחיים
נולד בעין דור
בו' בתשרי תשכ"ב , 15/9/1961
התגורר בעין דור
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס ב19.10.1980
נפל בעת מילוי תפקידו
בט"ז באדר א' תשמ"א , 19/2/1981
מקום נפילה: כביש חיפה-ת"א
באזור מרכז הארץ והשפלה
מקום קבורה: קיבוץ עין דור
הותיר: הורים, אח ואחות
דרגה: טוראי

 

קורות חיים:
נולד ביום ו' בתשרי תשכ"ב (15.9.1961) בקיבוץ עיו-דור, שליד הר-תבור. בלידתו אובחן בו פגם בלב, אך במהלך חייו נעלמו תופעות מחלתו. בכוח רצונו ובהתמדתו הגיע יניב להישגים טובים בספורט. הוא שיחק כדורסל, עבר קורס מצילים וקורס צלילה. יניב למד בבית-הספר היסודי בקיבוצו. אחרי שסיים שבע שנות לימוד, הוא נסע עם הוריו לשליחות תנועתית לשנה וחצי לארגנטינה. כשחזר לארץ המשיך יניב את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי "תבור" במגמה הומנית. חבריו הכירו אותו כצעיר חסון, בעל מוטיבציה גבוהה להצליח. חלומו היה להתגייס לחיל-האוויר ולשרת בו כטייס.
באוקטובר 1980, התגייס יניב לצה"ל. הוא לא הוצב לשירות בחיל-האוויר, ובחוג חבריו ומוריו הביע את אכזבתו ואת צערו על כך. המחנכת שלו בבית-הספר ביקשה לעזור לו, והיא פנתה במכתב ללשכת הגיוס, וסיפרה בו על יניב: "אני יכולה להעיד עליו, שהוא מוכן לכל מאמץ שיידרש ממנו. כשהנושא קרוב ללבו מוכן הוא לקחת על עצמו אחריות ולבצע משימות בצורה מעולה". יניב שירת בחיל הרגלים. הוא עבר אימוני טירונות, ומאושר היה כאשר נשלח לסיירת חטיבתו. חיילי הסיירת עברו אימונים מפרכים, וביניהם אימוני ריצה.
ביום ט"ז באדר א' תשמ"א (19.2.1981), יצאה יחידתו לריצת 10 ק"מ באיזור מכון "וינגייט" בכביש חיפה-תל-אביב. בעת הריצה התלונן יניב על כאבים בחזה. מפקדיו יעצו לו להפסיק לרוץ, אך הוא לא שמע לעצתם. יניב המשיך לרוץ, עד שהתמוטט ומת מדום-לב. בן 19 שנים הוא היה בנופלו.
הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בקיבוצו, בעין-דור. יניב השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "יניב השקיע את כל מרצו במשך הטירונות, על מנת להגיע לרמת יחידתו. היחידה הייתה בעיניו אתגר שיש להשיגו. למרות מאמציו, הוא ידע למצוא פנאי לחבריו. הוא זכה להערכתם כחייל וכחבר. את מותו מצא תוך הבלטת אחת מתכונותיו, והיא – העקשנות והשאיפה לבצע משימותיו בצורה הטובה ביותר, למרות הקשיים".
לזכרו הופיעה חוברת, ובה דברים שכתב ושנכתבו עליו על-ידי בני משפחתו וחבריו.
מסלול ניווט לזכרו – קדרים.

 

מאמר לזכרו – אבאב

יניב,

ליד הקבר שלך מתנשא ברוש תמיר ורענן.
כשאמא ואני מתקרבים אליך ומתיישבים לצדו,
ומסתכלים בשדות מסביב, בשקדיות הפורחות,
בירק, בכפרים, בתבור השומר עליך,
קורה לנו משהו מוזר: כאילו טוב לנו.
טוב לנו כי אני יודע שאתה חלק מכל זה.
אני לא יודע אם המילים האלה יגיעו אליך.
אבל אני רוצה שתדע משהו:
לא ידענו שהאהבה היתה כל-כך חזקה אצלך.
ואת האהבה הזו אנחנו הרגשנו אחרי מותך.
ואם יש איזה שיעור נפלא שבן יכול ללמד את הוריו, זה אותו כח לדעת לאהוב שהיה לך.
ועל זה אמא ואני אסירי-תודה לך מאד.

אבא

 

החברה כותבת

האמנתי באהבתך, האמנתי בשבועתך.
אתה מבין יניב, השנים יחרטו בי שינויים,
שעלולים להיות בחלקם כעורים, ואז שוב לא אוכל לראות אותי כאהובתך.
נשארת לי צעיר לעד. הנה כבר סרו מעלינו חסד מבטך, רוך אהבתך, סליחתך. ואנו פחות אוהבים, פחות יפים. היית לי טוב, כה טוב, שוב לא יהיה לי טוב כמוך.
אהבתיך יניב, האמנתי בך, ברוחב לבך, זה היה טוב מדי, הרבה מדי לרצות להיות לידך גם אשא ואמא?!
אני מתגעגעת אליך, יניב, נורא. והגעגועים הללו תובעים את שלהם. זה כואב יניב, אוהבת אותך כל-כך.
ואוהב אותך תמיד.

יעל

 

מאמר לזכרו – אמא

כאבן
נותרתי
כאבן
ללא מילים
מילים בלי יכולת
מילים בלי מובן
אין מילים
באמת
כאבן
יש בכיות
לדורות
לכתוב ולמחוק
לא ניתן לכתוב
עבורי
אין מילים בעולם

אמא

 

מכתב שכתב לאחיו – גלעד

גלעד, אני עייף, אבל בכל זאת אכתוב לך, כי באמת מגיע לך.
תדע שאת כל המכתבים שלך באמת קיבלתי, ונורא נהניתי מהסיפורים. החבר'ה שלך שואלים עליך הרבה, וכשתגיע בטח יבלבלו לך כל הזמן את המוח. אני מבין שעוד תחזור אלינו מארגנטינה זמר. (אני בגילך לא הייתי מעיז ללכת לשיר במקהלה). אתה עוד עושה קצת ספורט? כדורסל? טניס? תעשה, זה טוב מאד. אני עדיין מתאמן בכדורסל, והולך לי די טוב. העיניים שלי כבר נעצמות, גלעד, ומחר אני קם נורא מוקדם.
סליחה שכתבתי מעט.

יניב

 

מכתב מהחברה

יניב
פתאום אני מפחדת בשבילך. יניב יקר שלי, שמור על נפשך. אני מחכה לך תמיד באיזשהו מקום. ואם אצלך הכל קר, מאיים ולא אנושי, אתה הן יודע שיש גם מקום אחר ואפשרות אחרת ומציאות אחרת.
שום דבר איננו סופי וחתום כל עוד שנינו קיימים יחד.
יניב שלי תספר לי הכל, בסדר? ביום שישי הבא תבטיח לעצמך ולי שתספר לי את מה שמתרחש מעבר למה שקורה סביבך, בסביבה. אני חייבת לדעת את מה שקורה בך. מהלכת עלי האימה של הכוחות השחורים, המרים, שמכים בנפשו של האדם. כח ההרס שלהם הוא עצום, מפתיע ומהמם. ואם הם מוחנקים ומודחקים – הם גורמים לאסון. כעונש, כהתגרות אכזרית וסופית בעולם החיצוני שמסביב שלא שאל, שלא ידע. וכשאנו מענישים את החיים, אנו מענישים את הברירה היחידה המוצעת לנו. עומק הדכאון והיאוש אליו מסוגל האדם להגיע אינו ברור לי, אינו מובן לי. אני יודעת כי זהו כעומק המצולה. ואני פוחדת להביט שמה.
סרובי להבין זאת, זהו כוח הישרדותי בחיים, זהו כוח הישרדותם של כל בני האדם. והנה היה נער שהביט שמה, והוא נפל שמה, ואנו נדהמים, זועקים – "למה?!"
בכך, בזעקתנו, אנו רוצים לשים מעצור למפולת, לתבוסת החיים – אנו מפחדים. אנו בוכים. אנו, יניב שלי, אני ואתה לעולם לא נביט למצולות הפטאליות האלה. היתרון לא נמצא באלה שמאבחנים את רוע החיים ומסתלקים מהם, אלא באלו המאבחנים את רוע החיים ומתמודדים איתו.
אני איתך יניב, עכשיו ולעולם. אני אוהבת אותך כל-כך. אני רחוקה וחלשה ממך בגופי, אך איפה שאהיה אתן לך את כל מה שאוכל ממני, יחד איתך אני מתנשמת וחורקת שיניים. ליבי דופק לך יניב, תדע את זה ותצליח. תצליח להגיע אל המקום שאליו רצית, ובסוף תגיע אלי. יהיה מה שיהיה, בסוף תגיע אלי – אני תמיד מחכה, באהבה.
אוהבת אותך ללא גבול
יעל