אוריאל פרץ ז”ל

בן מרים ואליעזר
נולד באופירה (שארם א-שייך)
בב’ בכסלו תשל”ז , 24/11/1976
התגורר בגבעת זאב
שרת בחטיבת גולני
יחידה: גדוד “הבוקעים הראשון” (51)
תפקיד: מפקד מחלקה – מ”מ
התגייס ב18.10.1995
נפל בקרב
בז’ בכסלו תשנ”ט , 25/11/1998
מקום נפילה: תל-קבעה, ואדי כרוש
באזור לבנון
מקום קבורה: ירושלים – הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 9, שורה: 05, קבר: 04.
הותיר: הורים וחמישה אחים ואחיות: אלירז, הדס, אביחי, אליסף ובת-אל
דרגה: סגן

 

קורות חיים:
בן מרים ואליעזר. נולד ביום ב’ בכסלו תשל”ז (24.11.1976), בן בכור להוריו. אחריו נולדו אלירז, הדס, אביחי, אליסף ובת-אל.
אוריאל נולד באופירה (שארם-א-שיח’). שם, בנוף הפראי של מרחבי המדבר והים, בילה את שנות ילדותו, ומתקופה זו ינק את אהבתו לטבע, לטיולים ולים. בשנת 1982, עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, עברה המשפחה להתגורר בגבעת זאב הסמוכה לירושלים ואוריאל החל את לימודיו במקום. בכיתה ד’ עבר ללמוד בבית-ספר ממלכתי-דתי בשכונת רמות בירושלים, המשיך לקרית הנוער בירושלים ומכיתה ט’ עד סיום התיכון למד במכללה הקדם-צבאית לפיקוד ומטה ‘אור עציון’.
כבר בבית-הספר היסודי הביע אוריאל את רצונו ללמוד בפנימייה צבאית, ואכן בתקופת לימודיו ב’אור עציון’ עוצבה אישיותו הרוחנית והצבאית, ושם החל את דרכו לקראת היותו מפקד בצבא. בפנימייה נחשב לרוח החיה של פלוגת ‘משואות’, שבה למד, היוזם, המארגן והמלכד את כולם. ינון, חברו לפנימייה, סיפר: “כשהדבקנו לך את הכינוי ‘מלך’ זה כל כך התאים לך, כי היית בן אדם מיוחד במינו שידע להתייחס ולדאוג קודם כל לסובבים אותו ואחר-כך לעצמו. הקו שהנחה אותך היה ‘קודם כולם ואחר-כך אני’. מצד שני, היית ראשון לכל משימה ולכל אחריות”.
מגיל צעיר היה אוריאל אידיאליסט, בכל דבר שעשה הביא לידי ביטוי את אמונתו בשילוב בין תורה, ארץ ועם. בדרשת הבר-מצווה שלו נשא דברים אודות שלושת יסודות הנצח שעברו בין הדורות, ושאותם ירש ממשפחתו – תורת ישראל, שעל ברכיה התחנך, ארץ-ישראל, שבה נולד ומנופיה טעם בטיוליו הרבים, ועם ישראל, שהוא גאה להשתייך אליו. אוריאל הנער היה תמיד פעיל בקהילה. הוא הדריך בסניפי ‘בני עקיבא’ בגבעת זאב ובשכונת רמות, וכן סייע בניהול בית-הכנסת ‘דרכי נועם’, שבו היה פעיל גם אביו.
מאז ילדותו באופירה אהב אוריאל את הטבע והים. הוא טייל הרבה בארץ ועסק בניווטים ובהדרכת בני נוער בהכרת הארץ, וכן הרבה לעסוק בספורט הצלילה.
בחודש נובמבר 1995 התגייס אוריאל לצה”ל. הוא הצליח, לאחר שהתעקש ועמד על דעתו, להתקבל לגיבוש לסיירת ‘גולני’. בהמתנה לגיבוש המיוחל עבד במטבח – ולא היה מאושר ממנו, העיקר להצטרף ליחידה המובחרת. אוריאל עבר בהצלחה את הגיבוש ואת מסלול הלוחם, ובמהלך המסלול אף הצליח, עם חבר לצוות, לרשום שיא בניווט על שמם – הם גמאו מרחק של 25 ק”מ בפחות מארבע שעות וחצי. מפקדו, אסי, סיפר: “אוריאל לא נפל, ולו בדבר אחד, משאר הלוחמים בצוות. תושייה, מהירות, זריזות, כוח, תבונה עמוקה, וכל זאת מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות לכל הסובבים אותו. את אוריאל מעולם לא שמעתי מרים קולו או רב עם אחד מבני הצוות… והוא הלך והתפתח, גדל והתחזק פיזית ונפשית. הוביל את הצוות להישגים נדירים, בעיני, מתוך הנעימות הגדולה שהיתה בו, שלא פגעה כהוא זה ביכולתו המרשימה”.
בסוף 1997 נשלח אוריאל לקורס קצינים. חבריו לקורס התרשמו מאוד מכושר מנהיגותו, מהדוגמה האישית שנתן תמיד, מנכונותו לעזור לחברים, ומהאהבה ודרך הארץ שאיפיינו את כל הליכותיו. במרס 1998, בסיום הקורס, אמר אוריאל: “לא בכדי נבחרנו להיות קצינים, נבחרנו לחנך, אנחנו ראויים לכך, נשנה את המדינה הזאת אם נרצה או לא נרצה…”
אוריאל מונה לפקד על מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת ‘גולני’. כקצין, האמין ביכולתו להשפיע על חייליו להיות טובים יותר, הן ברמה המקצועית והן ברמה האנושית. לפני כל יציאה לחופשה היה מדבר עם חייליו על סובלנות ודרך ארץ, הכיר את בעיותיהם האישיות ואף דאג, כשהיה צורך בכך, לסדר עבודה לחיילים בחופשה כדי שיוכלו לחסוך מעט כסף. סיוון, חייל של אוריאל: “נטעת בנו את אהבת הארץ שלך, את הסבלנות שלך, את החיוך שלך – תמיד ידעת לחייך, גם כשהמצב קשה. אתה גרמת לי להבין מהי דמות המפקד. ידעת להעניש כשצריך, אבל תמיד היתה לך דאגה לפרט, והכי חשוב – תמיד ידעת להקשיב לכל בעייה”.
ואכן, המחלקה של אוריאל היתה למחלקה המצטיינת בגדוד, ובקיץ 1998 זכתה במקום הראשון בבוחן חטיבתי. אוריאל וחייליו שירתו בקו בחברון, ומשם עלו ללבנון. את חוויותיו בשירות אהב להנציח בצילומי וידאו רבים, ששמר בביתו.
מפקדו של אוריאל, סא”ל אילן, סיפר: “אוריאל נערץ על מפקדיו וחייליו כאחד, בלט במוסר גבוה והיה קצין למופת. אוריאל פעל מתוך תחושה של שליחות ורצון לתת, ומשך אחריו קצינים וחיילים רבים בתכונותיו יוצאות הדופן, באיכפתיות, בנמרצות, בסקרנות, בנכונות לבצע משימות ובאמונה באחדות המטרה שלשמה אנו פועלים. אוריאל שילב בתוכו תכונות אופי של בחור צעיר ונמרץ, השואף לקבל עליו אחריות בביצוע משימות קשות, וכן תכונות של איש בוגר, שקול, החלטי ורגיש כלפי חייליו”.
במסגרת שירותו, תרם אוריאל מזמנו הפנוי ולימד את תלמידי הישיבה התיכונית בקרית ארבע את מורשת הקרב של חטיבת ‘גולני’ ושל צה”ל כולו.
ביום ז’ בכסלו תשנ”ט (25.11.1998) נפל אוריאל בקרב בלבנון. הוא יצא בראש חייליו למארב באזור ואדי כרוש, סמוך לכפר מרכבה בדרום לבנון, ובדרך הופעלו נגד הכוח כמה מטעני חבלה. איתו נהרג סמ”ר ניצן בלדרן. מפקד הפלוגה סיפר בהספדו לאוריאל: “רציתי שתדע שהכוח תיפקד מצוין בהכנות, בתרגולות, בתחקיר ובאירוע. פעלתם נכון, פרסת את הכוח נכון ומנעת אירוע הרבה יותר חמור וכואב. רציתי שתדע שהמפקד נמדד בתפקוד הכוח בהיעדרו. גם אחרי מותך הכוח תיפקד מצוין… אם היית יכול להביט מהצד על הדברים, היה בך סיפוק על כל מה שבנית בחודשים שפיקדת על המחלקה”.
בן עשרים-ושתיים היה אוריאל בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
מפקדו של אוריאל, סרן יואב, ספד לו: “בך קורצו כל אותם חומרים שמהם צומח מפקד גדול. היה בך את ה’אחרי’ הזה, את אותה רמה מקצועית שנתנה ללוחמים תחושת ביטחון לנוע אחריך גם במצבים הכי קשים, ולנו המפקדים לשלוח אותם למשימות. היתה בך אותה הדוגמה האישית. כל מה שביקשת עשית, כשהכל על תקן ‘נאה דורש נאה מקיים'”.
אחיו של אוריאל, אלירז, כותב: “אתה, אוריאל, כל פעם אמרת להמשיך, לא לוותר, להיות טוב יותר, להשקיע תמיד, להיות הכי טוב… האמנת שהדרך הזו נכונה, קשה, ולפעמים משלמים עליה מחיר. את מחיר החיים. תמיד הקרבת הכל, תמיד השקעת ממש מגופך הכל, בכל דבר. גם לחיילים שלך דאגת שיהיו הכי מוכנים, הכי דרוכים, הכי טובים, השרית עליהם ביטחון… כואבים, עצובים ומבטיחים – ככה אותך נזכור, בצורת החיים הזו, לא זיכרונות של תמונות, אלא דרך חיים ויחס אוהב לכל פרטי החיים”.
שבועיים לאחר מות אוריאל מצאו בני המשפחה בבית דיסקט ועליו דברים שכתב על ילדותו באופירה. הוא פותח את התיאור בסיפור מותו, כפי שחזה אותו.
משפחתו של אוריאל הקימה את עמותת ‘מורשת אוריאל’ להנצחת זיכרו. בין מפעלי ההנצחה: קריאת בית-הכנסת בגבעת זאב על שם אוריאל, והכנסת ספר תורה למקום. הכנסת ספר תורה לבית-הכנסת במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, הקמת בית-הכנסת ‘אורות אוריאל’ בבסיס סיירת ‘גולני’, והקמת בית-כנסת ביישוב שליו שבגוש קטיף, הקמת מצפור ‘הלבנון’ הממוקם בשביל הפסגה שבשמורת הר מירון. זאת על פי דבריו של אוריאל לאחיו, שבועיים לפני מותו: “אם יקרה לי משהו – תקראו מצפור על שמי”.
כמו-כן, מתקיימת ריצת ניווט שנתית על שם אוריאל, שהיה נווט מעולה, בפארק קנדה שליד לטרון. בריצה משתתפים למעלה מאלף רצים, חיילים מיחידות שונות ואזרחים רבים, מבוגרים ובני נוער. המוטו לריצה הוא משפט שכתב אוריאל: “עם כל מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל”.
אחד המפעלים החינוכיים החשובים הוא מפעל ההרצאות שנותנת מרים, אמו של אוריאל, לחיילים, קצינים ובני נוער בנושא המנהיגות. בחוברת שנקראת ‘העוז והענווה’ כונסו מכתבים שכתבו חיילים ומפקדים של אוריאל, ואלה מהווים את הבסיס להרצאה בכותרת ‘קווים לדמותו של מפקד’.

 

תולדות חייו

אוריאל נולד באופירה (שארם א-שיך). שם בין הים והמדבר בילה את שנות ילדותו עד לפינוי בשנת 1982. מתקופה זו ינק את אהבתו לטבע, לטיולים, ולים. מכאן גם צמח תחביבו – הצלילה. לאחר הפינוי התגורר בישוב גבעת-זאב שליד ירושלים. ככל שגדל, היה ברור לו כי חייו יהיו קשורים בצבא, על כן הלך ללמוד במכללה הקדם צבאית לפיקוד – “אור עציון”. אוריאל סיים שם את לימודיו בפלוגת משואות בשנת 1995.
אוריאל התגייס לסיירת גולני – צוות נובמבר 1995. במרץ 1998 סיים קורס קצינים והוצב לפקד על מחלקת סיור של המסייעת בגדוד 51 – “גדוד הבוקעים הראשון”. אוריאל שאף לחזור לסיירת. באותו יום שנהרג עמדו לבשר לו כי הוא חוזר לפתוח צוות בסיירת. ההודעה נמסרה לאחיו אלירז המשרת אף הוא בסיירת עם ההודעה על נפילת אוריאל. ביום רביעי ז’ בכסלו יצא אוריאל למארב באזור מרכבה בדרום לבנון, מארב ממנו לא שב.
במחברות שנמצאו לאחר מותו נמצאו האמירות:
טעות שנעשתה -זה מקרה
עוד טעות-צרוף מקרים
עוד טעות-תופעה
ותופעה עוקרים מהשורש

עם כל מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף, אפשר להקים ערוגה מטר על מטר. אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל.

למקום שאדם הולך בשעת כאבו – שם שורשו.
(אוריאל כתב שהוא הולך לשני מקומות – הר הרצל ולכותל).
הועלה לדרגת סגן לאחר מותו.

 

מסלול ניווט לזכרו – מסכם משימות-צפון-סוף מסלול.

 

In Memory of Uriel Peretz

Uriel was made of the same stuff that a great commander grows out of” (company commander Yarom).
Lieutenant Uriel Peretz, the oldest son of Eliezer and Miriam Peretz, school principal in Givat Ze’ev, was killed during battle in Lebanon on November 25th, 1998, 22 years of age.
The story of Uriel was revealed on television, because a week before he was killed, he asked his mother Miriam to take a photograph with him. Miriam refused. Her heart told her something bad was about to happen. In the last pictures of Uriel which were taken by his sister Hadas, Uriel laughed and said: “mom is worried about me because she thinks something bad is going to happen to me…”.
Uriel was born in Sharem-El-Sheich, Ofira, where he spent his childhood until the evacuation of Yamit in 1982. It was from this period that he absorbed his love for nature, trips and the sea. This is also when he acquired his hobby- Diving. After the evacuation, the Peretz family resided in Givat-Ze’ev, near Jerusalem. As he grew, it was clear to him that his life would be attached to the army, and so he went to study in the pre-military boarding school for commanders, “Or-Etzion”. Upon finishing his studies, Uriel enlisted into the “Golani” patrol company. The “Golani” company was the one thing he was striving for his whole life. After finishing the regular training course, he was sent to an officer training, seeing his destiny in the army as an officer. At the end of the course, Uriel said to his friends: “We were not elected to be officers for no reason, we are worthy of it. We will change this state whether we wish to or not”.
Upon finishing the officer’s training, he had become the commander of a patrol squad, in the 51st regiment. On November 24th, 1998, Uriel headed a squad of 15 soldiers into an ambush to be held in Lebanon. During the walk, between five and six explosive devices were activated

 

דבר המשפחות השכולות / האם מרים

בס”ד
כ’ אלול תש”ס, 20.9.00

כבוד ראש הממשלה ושר הביטחון, שרים וחברי כנסת, הרמטכ”ל, מפקדי החטיבה בעבר ובהווה, מפקדים וחיילים, אנשי משפחת גולני.
אחי ואחיותי לשכול,

הנקישה הזו בדלת, בין אם ביום ובין בלילה,
הנקישה הזו בדלת גזרה את חייהם של המשפחות השכולות וחצתה אותם לשניים:
מה שהיה לפני,
ומה שהיה ויהיה אחרי,
ככל שהנקישה קטנה בעוצמתה ובקושי נשמעת, כך גם גודל האסון שהיא הביאה עימה.
ומאותו רגע חרב עולמנו,
ומה שהיה איננו עוד.
שלושה אנשים עומדים בדלת, כאותם מלאכים שהגיעו לאברהם אבי האומה, אך בהבדל נורא – אלו בישרו לו ששרה אשתו עתידה ללדת לו בן, ואלו שהגיעו לביתנו – לא היה להם צורך במילים, בהסברים, לא היו בפיהם הבטחות – מיד ידענו.
בן רגע אבדו לנו בנים, אחים, אחיות, אבות, בעלים ורעים,
בן רגע אבד לנו עולם ומלואו.
הנקישה הזו בדלת לא פסחה על ביתי.
אצלנו, אצלי ואצל אליעזר, הוריו של אוריאל, אצל אלירז המשרת כיום כקצין בב”ח גולני, הדס, אביחי, אליסף ובת-אל אחיו ואחיותיו של אוריאל – נפל דבר.
ב-24.11.98, לפני שנה ותשעה חודשים נוספו ללוח הזיכרון העמוס לעייפה בשמות כה רבים עוד שני שמות, בני סגן אוריאל פרץ ופקודו סמל ניצן בלדרן.
הנקישה הזאת בדלת סגרה את מעגל סיוטי השינה וחלומות הזוועה, מעגל הדאגה והחרדה, ופתחה מעגל חדש של כאב וגעגוע שאין לו גבול, שאין לו יום ואין לו לילה, געגוע למה שהיה ולמה שלא יהיה עוד לעולם. ונותרו הזכרונות, כל משפחה וזכרונותיה, כל משפחה תמונותיה והסיפור האישי המיוחד לה.

אוריאל, בני הבכור נולד בשארם-א-שייך – אופירה. שם בין הרים וים ספג את נופי הארץ וריחותיה, שם הוא חווה את ייסורי השלום עת נעקרנו מביתנו בעקבות הסכם השלום עם מצרים אך גם שילם את מחיר המלחמה.
מסלול חייו הקצר כלל לימודים במכללה הקדם צבאית לפיקוד ומטה “אור עציון”, סיום מסלול בסיירת גולני, קורס קצינים, ומפקד מחלקת סיור במסייעת של גדוד 51.
אוריאל התחנך על שלושה יסודות: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, לאורם יצא ביום הולדתו ה-22 בראש חייליו למארב בואדי כרוש בלבנון, מארב ממנו לא שב, ובמקום מתנת יום הולדת הבאנו אותו להר הרצל להטמן באדמת המולדת.
זו תמצית חייו של אוריאל כל כך קצרים וכל כך מלאים וחדורי אמונה במה שעשה,
זו תמצית חייהם של הבנים, הבעלים, האבות, האחים והאחיות,
זו תמצית חייהם של הנופלים, מי בקרב, מי באימון ומי בתאונה,
כל כך קצרים. העתיד היה לפניהם, השאיפות, החלומות,
הכל נגדע באמצע החיים, אצלם הזמן עמד מלכת.
הם כבר לא יבואו בטרמפים בימי שישי סחוטים ועייפים,
וכבר לא יאמרו שלום וישאלו היכן המפתחות של האוטו, אני חייב לצאת לבקר חבר / חברה.
הם לא ישבו איתנו בשולחן השבת ולא יחגגו עימנו את החג.
לא…לא.. הם שם בהר הרצלו בבתי הקברות הצבאיים האחרים ברחבי הארץ,
מתחת לאבני הבטון, ואנחנו… אנחנו בני המשפחות השכולות נמשיך לשאת את היגון, דוממים, שוקטים, מתגעגעים, בוכים על מה שאיבדנו על שירת חייהם שנגדעה. שוקטים ויודעים מה זה לתת,
לתת את הכול.
כאבנו יומיומי, עמוק ואינו מרפה, הגעגועים מתעצמים, הזמן אינו מקהה את הזכרונות, ולא מקל על תחושת האובדן והחסר.
ותוגה נוראה עוטפת אותנו, על הקול שנדם, החיוך שקפא, תוגה על מה שכסתה האדמה.
ואף על פי כן, נמשיך כל אחד בדרכו, כל אחד ביגונו, עם העליות והירידות, עם הכאב הנצחי, נמשיך בנתיב המיוחד לנו – נתיב השכול, נמשיך בצל הצער והכאב להתגעגע, לכאוב, לזכור, לחבק, לרצות אותם מאוד מאוד. נמשיך לחיות!!
לחיות את תכונותיהם הטובות, וניישמם במעשינו
ונשתדל להיות ראויים לקורבנם.

נמשיך להשתייך למשפחה הזו המיוחדת שלנו, משפחת גולני, על מפקדיה וחייליה, רעים לנשק, המושיטים יד וכתף תומכת, מעודדים ומלווים. משפחה שעקבות לוחמיה נמצאים בכל הארץ מהחרמון ועד אילת, שבניה כמו עץ גולני נטועים מושרשים ומחוברים כל כך לאדמה – מחוברים עד מוות.
משפחה שבניה ובנותיה הם בבואה של האומה, בה מתקיים הפסיפס האנושי המגוון, דתיים-חילוניים, בני קיבוץ, עיר וכפר – יחד שבטי ישראל, בני מיעוטים שקשרו את גורלם בגורלנו.
חטיבה שהיא עם, שכולם היו בניה.
חטיבה ששום עיטור לא יוכל לתאר גבורות לוחמיה החיים והמתים.
משפחה בה מפעמת רוח הבנים, האחיות, האבות והרעים, רוח ההקרבה, רוח המורעלים לצבא, למשימה, לכומתה החומה. רוח הרעות והאחווה, כי רק בגולני “אחי” הוא לא אחי הטבעי, אבל הוא… אחי בכל נימי נפשי.
זו המשפחה המיוחדת שלנו,
אלו הערכים שהורישו לנו בניה.
בטוחני שנמשיך להתוות את חיינו כשאנו נאמנים לרוחם, מסירותם וערכיהם כי העפר שכיסה אותם לא סתם את הגולל על רוחם והיא מתמזגת בנשמת האומה כולה.

נמשיך לחיות ולהתחזק למען הדורות הצעירים,
למען שמירת גחלת התא המשפחתי שלנו,
למען חיזוק ממשיכי דרכם, הלוחמים והמפקדים,
למען עם ישראל ולמען השגת השלום מבית ומבחוץ.

ובימים אלה כשמילים כמו שסע, קרע ומחלוקת רווחות במחוזותינו, בתקופה בה רבות הדילמות והשאלות בסוגיות מורכבות – מבחנה של החברה היום הוא מבחן האחדות, הסבלנות והערבות ההדדית – כי הם הם הנותנים חוסן לאומה.
לנו בני המשפחות השכולות תפקיד חשוב במציאות זו, שכן בנינו נפלו למען המשך קיומה של המדינה, קיום פיסי, רוחני, ערכי ומוסרי.
ובאומרנו: “במותם ציוו לנו את החיים” עלינו לחתור לחיים של שלום ולא מלחמה, לחיים עם ערכי ההגינות והמופת האישי, לחיים של רעות ואחדות,
כי הארץ הזו היא של כולנו,
ודורנו עדיין לא שתה מכוס היגון עד תומה,
ואנו מצויים להיות ראויים.

אני תפילה יחד עם כולם לאבינו שבשמים, שיסר מעלינו את הקללה של קבורת הבנים, כאב האלמנות ויתמות הילדים. שיתן שלום בארץ. מי ייתן וצו הגיוס הבא יהיה צו החיים, והפקודה תהיה פקודת שלום.
“ה’ עוז לעמו ייתן, ה’ יברך את עמו בשלום”

מרים פרץ
אמא של סגן אוריאל פרץ

 

מלפני אוריאל

אוריאל. תמיד לפנים…נושא הדגל…פורץ דרכים, מחסומים, לבבות אטומים… אוריאל. פעמים רבות שאלתי את עצמי מה היה בו במלאך שכ”כ נקשרתי אליו, שכ”כ אהבתי אותו. שאלות שכאלה, עולם שלם של מחשבות צר מהכילו. ובכל זאת – אוריאל לא היה הלוחם הטיפוסי, לפחות לא בסדר הגודל של היחידה. בחור קטנטן וצנום. חביב, חייכן, מתום – ממש פלא, בתוך כל הגברתנים הקשוחים…
לא פשוטה לנער צעיר, אזרח מן השורה, ההחלטה להתגייס, או לפחות לנסות להתגייס לסיירת גולני. אגדות על טירונות יחידה מהלכות אימים. שבועות של רעב, חוסר שינה, מסעות מפרכים. עמידה מול המאמצים הקשים ביותר, מסע לקצה גבול היכולת.
היוכל לכל אלה, היוכל? ואוריאל יכל גם יכל.
הקשיים נערמו לפניו בזה אחר זה, וכמו שבאו כך סרו. הוא המתין עד שיאשרו לו להתגייס ליחידה וכשהתגייס וישב בראיון ראשון, ישבתי והקשבתי ולא האמנתי כיצד הוא שובר את כל הסטיגמות, הספקות – הנער יהיה לוחם בסיירת גולני. איך, שאלתי את עצמי, איך? והרי הוא כ”כ קטן, היעמוד לו כוחו? התפרוץ בו איזו קשיחות נסתרת? איך?
היום אני מעיד: אוריאל לא נפל ולו בדבר אחד משאר הלוחמים בצוות. תושייה, מהירות, זריזות, כח, תבונה עמוקה, וכל זאת מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות לכל הסובבים אותו. את אוריאל מעולם לא שמעתי מרים קולו או רב עם אחד מבני הצוות. אפילו עם אנשי מפקדה, שאיתם המריבות לא מעטות, הסתדר אוריאל. ישנה בעיה – אוריאל ילך.
והוא הלך והתפתח, גדל והתחזק. פיזית ונפשית. הוביל את הצוות להישגים נדירים, בעיני, מתוך הנעימות הגדולה שהיתה בו, שלא פגעה כהוא זה ביכולתו המרשימה.
יוני נתניהו כתב פעם: “המוות זה הדבר היחיד המפריע לי. הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה”.
אוריאל בחר בחיים האלה. ולמי שפגש אותו בחודש האחרון בחייו ברור שאוריאל ידע בדיוק להיכן הוא הולך. ולשם הלך אוריאל בעיניים פקוחות ובמחשבה צלולה, ללא שמץ היסוס או חרטה, למרות שידע כי למקום אליו הוא הולך, ממנו לא ישוב.

אסי לוי
מפק”ץ – סיירת גולני

 

דברים שכתב אוריאל

חודש ימים לפני שאוריאל נפל, הוא כתב את תיאור מותו ואת תולדות חייו עד גיל 4. דיסקט זה נמצא ע”י הוריו רק חודש לאחר נפילתו.

התיקים עמוסי הציוד הקשו על ההליכה בבוץ הלבנוני בצורה מדהימה. היה ערפל וגשם טיפטף בצורה מעצבנת. לפתע מהשיח שלפני קפץ גוש שחור גדול ורץ צפונה. הכנסתי את אמצעי ראיית הלילה לעין שמאל, פתחתי ניצרה בצורה שקטה וכיוונתי לעבר אותו גוש שחור. ראיתי חזיר בר ענק מביט לכיווני במרחק שקרוב לשישים מטר. זיהיתי את עיניו הגדולות שניצנצו אלי מבעד לעדשה, הוא הביט בי, לאחר מיכן מערבה ושוב הביט בי ואז המשיך לרוץ צפונה, נראה לי שהוא רצה להגיד לי משהו. יידעתי את שאר הכוח שמאחורי והמשכנו. לאחר מאה ועשר מטר ראיתי הבזק ושמעתי קול ירייה, הכדור שעט לעברי במהירות של תשעה מאות מטר בשניה, על הכדור עמד מלאך המוות, בעצם הוא גלש עליו כמו גולש מיומן שגולש על הגלשן שלו, גולש בין זרמי האוויר והצמחיה הסבוכה, לפני שנכנס לגופי הוא ירד מהכדור ותפס אותו בשתי ידיו, דומה לסופרמן שנגרר אחרי חללית. הכדור פגע בכתפית האפוד וקרע את הכיס השמאלי בחולצה, ביתק את השכבה הראשונה של הבשר ונכנס לבית החזה דרך הצלעות, המלאך ירד מהכדור ונכנס לחדר הימני, ישב על הדופן והתחיל לצחוק. זהו אני מת. ואז חטפתי כרית נוצות לפרצוף אחי הנודניק העיר אותי.

הכול התחיל אחרת. נולדתי בבאר שבע בסורוקה. לפי הסיפורים של אימי הוא היה הבית חולים הגרוע מכולם, חתולים הסתובבו במסדרונות וחולים היו מונחים במעברים טובלים בסחי של עצמם, אבל לי זה לא הזיז. בחודשים הראשונים הייתי בבית של סבתי בשיכון ד’, היא טיפלה בי רוב היום, כי אימי למדה באוניברסיטה ואבי עבד בסיני מטעם משרד הבריאות. הייתי התינוק של כול הסבתות. כל הזמן ליטפו, חיבקו או הרימו אותי.
אחרי שלושה חודשים התחלתי להתעלף סתם, מתי שהייתי מתעלף כול הזקנות התחילו לצעוק ולשים את הידיים על הפרצוף ואחרי בערך דקה הייתי מתעורר. העסק נהיה יותר מסובך שאימא שלי הייתה בסביבה, במקרה הטוב שהייתי סתם מתעלף על השטיח – היא פשוט הייתה בורחת בצעקות “הוא מת הוא מת” לחדר הסמוך. במקרה הרע שהייתי מתעלף אצלה בידיים, היא הייתה זורקת אותי ואחר כך בורחת. הלכנו לרופאים והם לא מצאו כלום וגם לא נתנו פיתרון לבעיה. אחרי עוד חודש של התעלפויות והתעללות קשה באימי ובסבתות, נילקחתי לרופא רציני, ד”ר שנייר, במהלך הביקור הרבצתי חתיכת התעלפות, לפי דעתי הטובה מיכולם, אימי ברחה כמובן החוצה ורק אני והד”ר נשארנו. הוא לא התייחס אלי בכלל ורק רשם דברים בצד על נייר ורווד. אמא התאוששה בנתיים וחזרה ואז הוא אמר לה משפט מעצבן: “הוא פשוט מפונק ורוצה תשומת לב”. התעצבנתי וישר התעלפתי, גלגלתי עיניים והוצאתי רוק מהפה, אימא התחילה לברוח שוב ואז הוא עצר אותה וביקש שתחכה איתו עד שימאס לי לעשות הצגות. אימא חיכתה שתי דקות עד שנגמר לי הרוק ונמאס לי לגלגל את העיניים, סיימתי את ההצגה וחייכתי לשניהם. אמרתי בלב נראה אותך בבית. בשנייה שהגענו הבייתה פשטתי ידיים, העפתי את הראש אחורה, הוצאתי רוק וגלגלתי עיניים. הזקנות התחילו לצעוק, אבל אימא לא זרקה אותי לשום מקום, היא קרבה אותי לפרצוף שלה ועשתה לי קולות של חתול. ניסיתי להתאפק אבל לא הצלחתי ואז דפקתי חיוך כי היא הצחיקה אותי, אמא צריכה לעשות קולות של אימא ולא קולות של חתול. נהנתי, נישקתי לה את האף ושיחקתי לה בעגילים, הזלתי לה ריר על הכתף ואחרי זה הסתכלתי עליה. היו לה דמעות בעיניים. היא חיבקה אותי. מאותו יום הפסקתי להתעלף.
בחודש החמישי לחיי אימא סיימה את התואר הראשון וירדנו לאבא לסיני. המטוס נחת, היו ימבה חיילים עד שהם ירדו לקח זמן. הסתכלתי שמאלה ראיתי צהוב, עברתי למושב הימני וראיתי צהוב, בנתיים הגיע התור שלנו לרדת הסתכלתי אחורה וראיתי כחול, הצבע לא הסתדר לי אבל החלטתי שאני אשאל את אימא מאוחר יותר. בנתיים אבא הגיע הוא ניראה לי הרבה יותר גבוה מהתמונות שהוא שלח לאימא, קפצתי לו על רגל ימין והוא הניף אותי באוויר למעלה ולמטה. אבא שלי הוא חזק, רואים את זה ישר עליו, כמו שאמרתי הוא גבוה ויש לו כתפיים ענקייות כמו שני מדפים של ספריה, העצמות לחיים שלו בולטות, הוא רוב הזמן מחייך וחושף שיניים לבנות סה”כ הוא ניראה אבא “תותח”. יצאנו משדה התעופה והלכנו לאוטו של אבא. אבא שם אותי על הכתפיים שלו וכך הייתה לי תצפית טובה על כול הסביבה וגם על כול האנשים. היו שם אנשים מאוד מוזרים שלא ראיתי כמותם בבאר שבע, טוב אולי ליד השוק הבדואי ראיתי אחד. רוב הנשים היו בגילאים של אימא, הם הלכו עם חולצות ממש קצרות, חולצות שדומות לחולצה שאימא הורידה לפני שהיא נתנה לי אוכל מהציצי שלה והיו להן מכנסיים כמו של הילדים מהגן, כאלה שצמודים לפס של הטוסיק. היו נשים שהלכו עם חצאיות שהיו דומות לחצאית של אימא רק שהחצאיות שלהם היו צבעוניות יותר ופתוחות יותר ולחלק אפילו ראו את התחתונים. הגברים הלכו עם מכנסיים קצרים ורובם היו בלי חולצות. וגם אם מישהו הלך עם חולצה אז הוא פתח אותה כמעט עד הסוף. הגענו לאוטו של אבא, האוטו היה בצבע ירוק ואימא אמרה לאבא שהג’יפ שלו יפה למרות שאני לא ראיתי אוטו כזה בשכונה של סבתא, גם אני חשבתי שהוא יפה אבל לא גיליתי לאף אחד . נסענו לכיוון הבית בדרך ראינו הרבה בדואים כמו שיש בבאר שבע היו להם גמלים וגם לחלק היו אוהלים כמו לבדואים בבאר שבע אבל הם לא קפצו עלינו כמו שהבדואים בבאר שבע קפצו והם לא ניסו למכור לנו בגדים ואפילו לא כוסות וצלחות, הם סתם הסתכלו עלינו ואחר כך חזרו לענינים שלהם. הגענו לבית הוא היה דומה לבית של סבתא, אבא הרים אותי שוב ועלינו לקומה 3 הבית היה ענק היה מטבח כפול מהמטבח של סבתא והיה סלון גדול עם שטיח של בדואים והיה חדר לי, חדר לאבא ואימא וסתם עוד חדר. הייתי רעב נכנסתי לחדר של אבא ואימא וסתם הכנסתי שפורפרת שדומה למשחת שינים לפה אבל זאת לא היתה משחת שיניים. נפלתי. אחרי שהתעוררתי היה לי כאב בטן איום. אימא הסבירה לי שאסור לאכל כל דבר שאני רוצה, וששתיתי את המשחה נגד כינים שאבא קנה לנו וזה רעל, ושהתעלפתי באמת ונהייתי כחול והיו צריכים להביא במיוחד בשבילי רופא מאילת וזה לא פשוט להביא רופא במרחק של 270 ק”מ. בכל מקרה הרופא הזה הביא לי פחם. כן אני תינוק בו 5 חודשים וקצת צריך לאכול פחם, כי הפחם סופג את הרעלים. לכן אכלתי גבינה עם פחם ושתיתי תה עם פחם ועשיתי קקי עם פחם.
הימים חלפו. אותי כבר שלחו לגן. אימא לימדה בבית ספר באופירה ואבא הסתובב עים הג’יפ שלו. אני הייתי בגן “אלמוג”, גן טרום חובה, היו לנו שתי גננות שמנות, אופנוע ישן אחד והרבה משחקים. היו עוד 12 ילדים וילדות. כשהיינו מסימים את הגן, היינו רצים הבייתה עולים על בגדי ים ורצים לחוף לשחות ולאסוף סרטנים, שותים גזוז אצל שמיל ומשתזפים על החול. בחוף תמיד אני ושיר היינו ביחד, אהבתי לשחות אחריה ולזרוק עליה חול וכשהשתזפנו היא תמיד הייתה לידי, כמו הגדולים. יום אחד, נירית, הילדה הכי נודניקית בגן, אבל גם בין החכמות, באה אלי ושאלה אותי למה אני לא מציע חברות לשיר, אמרתי לה שאם היא תדחוף את האף עם הנמשים שלה לדברים שלי ושל שיר אז אני אתקע לה קונכיה לראש, היא אמרה שאני מטומטם ולא מבין כלום בבנות והלכה. יומים אחרי זה בזמן ששיר בנתה על הגב שלי מגדלים מחול רטוב הסתובבתי ושאלתי אותה אם היא רוצה שאני יציע לה חברות, היא אמרה שכן…