אורי אילן ז”ל

בן פייגה ושלמה
נולד בגן שמואל
בי”ד באדר א’ תרצ”ה , 17/2/1935
התגורר בגן שמואל
שרת בחיל המודיעין, חטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס ביולי 1953
נפל בעת מילוי תפקידו
בי”ט בטבת תשט”ו , 13/1/1955
מקום נפילה: כלא דמשק
באזור סוריה
מקום קבורה: קיבוץ גן שמואל
דרגה: סמל

 

קורות חיים:

בן שלמה ופייגה, חברים בקיבוץ גן שמואל בו נולד, ביום י”ד באדר א’ תרצ”ה (17.2.1935). סיים את המוסד החינוכי במקום. גויס לצה”ל ביולי 1953.

ביום י”ג בכסלו תשט”ו נפל בשבי הסורי יחד עם עוד ארבעה חיילים ישראליים. כעבור חודש ימים בערך, ביום י”ט בטבת תשט”ו (13.1.1955), קיפד את חייו בכלא דמשק, כפי הנראה אחרי חקירה ממושכת של עינויי נפש וגוף גם יחד. הובא למנוחת עולמים בגן שמואל.

ברגעיו האחרונים בתוך תאו האפל עשה אורי נקבים בקיסם עץ בתוך דף הספר “נקמת אבות”. בין שאר המלים שהצטרפו מן האותיות שניקב היו המלים: “לא בגדתי”. חבריו ומפקדיו ציינוהו כידיד מסור ונאמן עד אין-גבול, בר-דעת ונועז, תמיד בין המתנדבים, ראשון לכל תפקיד קשה ומסוכן וכן אחראי ומסור לו.

על קברו אמר הרמטכ”ל דאז, רב-אלוף משה דיין, בין השאר: “החייל בן הי”ט, אורי אילן, נשא על גופו הזעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הבטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו, אורי בא עד קצה דרכו, על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, היתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך, החייל העברי, אורי אילן”.

בשנת תשט”ו הוציא קיבוץ גן שמואל, יחד עם מזכירות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, חוברת המכילה דברים לזכרו.

בגן שמואל הוקם בית תרבות על שמו.

 

 

מכתב למשפחה

לכל המשפחה שלום!

את הקורס גמרנו לפי התכנית. באנו לגדוד, קיבלנו דרגות וחולקנו לפלוגות. אותי רצו להעביר לגדוד אחד ומשם חזרה להדריך קורס. אך סרבתי ונשארתי בגדוד. שמאי בוודאי סיפר לכם על כל זאת. וגם על זה שלא אבוא תוך חודש הביתה.
אך אני “מפסוט” מהתפקיד כאן ולא מתגעגע. אני נמצא בקיבוץ בנגב, אני וב.ר ואין איש מעלינו: חיים כחברים בקיבוץ, עובדים את עבודתנו (הצבאית).
אני בריא ושלם ואתם לא צריכים לדאוג לי. כתבו על “החברה” ועל הנעשה במשק. מה שלום הילדים (חנה ושמעון) ומה הם עושים.

שלום ולהתראות, שלכם-

 

דבר מפקד החטיבה

דבר המפקד

רבים הם מעשי הגבורה בתולדות החטיבה, מימי הקרבות על הגלבוע ועד לקרבות בנגב ובמוטילה.
עם גילוי הגבורה העילאית של אורי אילן, נוספה לשרשרת זו חוליה חדשה, חוליה ללא תקדים.
השרות לעם היה העיקר בחייו של אורי. מימי ילדותו ועד יומו האחרון היה מופת בנאמנותו, באומץ לבו ורצונו העז לכל התנדבות. כמדריך מ”כים או כמפקד ביחידתו תמיד עמד על השתתפותו האישית בכל פעולה שחייבה מאמץ ואומץ, ושימש דוגמא בכך לאחרים.
חיילי החטיבה יזכרו את דמותו, כדמות בלתי נשכחת של מפקד צעיר ומופת גבורתו יהיה לנו מקור של כוח בפעולותינו להגנת הארץ.

מפקד החטיבה

 

 

חברים מספרים

כשמו כן היה
אורי.

כלום הה שם יותר מתאים בשבילו? כלום לא אור ושמחת נעורים הם שסימלו את כל חייו, מאווייו ורצונו?!

קשה עדיין להשלים עם העובדה, היא בלתי נתפסת. אי-אפשר להחדיר להכרה שכבר לא נראהו בינינו, שלא נשמע קולו, לא נראה את בת צחוקו המלבבת ולא נחוש את לחיצת ידו החמה. יישותו עדיין חיה בקרבנו.

היש צורך כעת לשבחו ולרוממו? – לא! אורי בחייו, במעשיו ובמחשבותיו הגשים את הצוים של חבר התנועה. אורי היה שומר וזה העיקר. הוא הגשים בחייו ובמותו את האידיאלים שלנו. מעשיו של אורי הם שעיצבו את דמותו והם ישמרו שדמותו לא תישכח.

אורי יחיה תמיד בקרבנו כסמל של נאמנות האדם השומרי.

 

 

חברים מספרים

הוא תרם את היקר מכל…
אורי לא יהיה עוד…

לא! אין זה נכון. אין זה נכון בתכלית! הן יישותו של אורי הנה כולה כאן, עמנו… בכל מעשה שומרי, בכל מחשבה. אין אלו סתם מילים. הרי כל מעשה שנבצע נצטרך להשוות עם מעשיו של אורי! והנוכל להשוות את תרומתנו בחתירה למטרה אל תרומתו העילאית של אורי?… הן הוא תרם את היקר לאדם מכל, את החיים.

הוא היה כניצן המלבלב ולבלובו מאציל על חיינו את אותה הנימה הנפלאה של ההמשך…

הוא היה זהרו של יום זוהר שאינו ניתן לכיבוי. עתה הוא זוהר שבעתיים ומאיר באור יקרות שבו את הדרך הישרה והיחידה בה הלך.

 

 

הספד הרמטכ”ל

עם סתימת הגולל

צבא הגנה לישראל מרכין את דגלו לפני אורי אילן ז”ל.
בכל עת שירותו בצבא ראה אורי אילן את חובתו לא רק בתקנות הכתובות. הוא ראה כחובתו להתנדב ולשאת בתפקידי הביטחון עד קצה גבול יכולתו ויותר מכך.

אין הצבא יכול להבטיח חיים לחייליו. חיי החיילים הם המבטיחים את חיי העם. אין הצבא יכול להבטיח שלווה לחייליו, אף בימי שלום. פעולות החיילים הן הנותנות את השלום לעם.

החייל בן ה-19, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, היתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה – “לא בגדתי!”

דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי אורי אילן.

 

סיפור הנפילה בשבי

…רגע קל חלף, ושתי כיתות של חיילים סוריים שהיו ממוקמים במארבים קמו לסגור על החמישה… ג’קי לינד, האחרון בחוליה, היה הראשון לתפוס עמדת אש. הוא ראה כי חבריו מתרחקים ממנו 20-25 מטרים, עד שתופסים גם הם עמדת אש… ג’קי צפה בנעשה בשטח, וראה תנועה ממזרח למערב של הכוחות הסוריים… יעקובי הבחין בכוח אחר של הסורים… יוצא ועולה במדרון בו מצאו החמישה מסתור. הטבעת התהדקה מסביב לחמישה. …באותו רגע ידע יעקובי כי החיילים הסוריים חיכו לחברי החולייה… המארב היה יעיל מאוד… האש שנורתה על החולייה היתה מארבעה כיוונים.
גם החיילים במוצבים ירו במקלעיהם… הקרב היה קצר. החוליה היתה בעמדות נחותות. אש הכדורים הנותבים הלכה והתקרבה אליהם והיה ברור שאפסו כל הסיכויים להיחלץ. הכדורים הנותבים המתקרבים אליהם סימנו כי הסורים יודעים מה מיקומם המדוייק של החמישה.
למרות האש קם יעקובי וקרא בערבית דבר מה… הקצין הסורי קרא לחוליה הישראלית להיכנע… יעקובי פנה לחבריו ואמר: “חבר’ה זהו זה. נקום ונרים את הידיים”…

 

 

הפתקים שנמצאו בבגדיו

פתק ראשון: “נקמה בנציגים בוועדת שביתת הנשק. אורי.”

פתק שני: “חפשו בבגדים צוואתי. אורי.”

פתק שלישי: “3.1.55 צוואה – הולכים להרוג אותי. תנקמו! תקברו אותי על יד גבי. אורי אילן.”

פתק רביעי: “נקמה! באנשים שהיו עם או”ם 15/12. קצין או”ם מכירים”

פתק חמישי: “אורי אילן”

פתק שישי: “לא בגדתי. התאבדתי”

פתק שביעי: “תחפשו בבגדים”

פתק שמיני: “שלום – אורי אילן – נקם!”

פתק תשיעי: “כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. אינני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם! אורי אילן. יש ניירות בבגדים.”