איתן-צבי פלונסקי ז”ל

בן אלכסנדרה ודוד (יורק)
נולד במגידו
בכ’ באלול תשי”ב , 10/9/1952
שרת בחיל רפואה, חטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
תפקיד: חובש
התגייס בנובמבר 1971
נפל בקרב
בכ”ו בתשרי תשל”ד , 22/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: מוצב החרמון
באזור רמת הגולן
מקום קבורה: קיבוץ מגידו
הותיר: הורים ושתי אחיות
דרגה: סמ”ר

בעל צל”ש הרמטכ”ל

קורות חיים:
נולד ביום כ’ באלול תשי”ב (10.9.1952) במגידו. הוא למד בגן הילדים ובבית-הספר שבמשק, והמשיך בלימודים על- יסודיים במוסד “שומריה” שבמשמר העמק, במגמה הריאלית-ביולוגית. בקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הגמר. איתן נולד פג קטן וחלש. שלושה שבועות נאבק על חייו, אך לבסוף ניצח הרצון לחיות. “פחדתי לרחוץ אותו, גם לחתלו”, סיפרה אמו. “כל כך קטן היה, עד שפחדתי פן אזיק לו”. ואז היה אביו לוקחו בידיו הבטוחות והאושר היה קורן מפניו. כעבור זמן השיג איתן את כל חבריו. כשהתחיל להתרוצץ בשבילי הקיבוץ, שובב, מנומש, בעל עיניים כחולות, והפליא מכותיו בחבריו הקטנים, ידעו הוריו שאין עוד מקום לדאגה. הוא נתגלה כילד ער ופעלתני, אהב לשחק בכדור, לרוץ, לקפוץ ולאחוז בהגה.
כשהיה בן שבע ואחותו, מירה, בת שלוש, יצאה האם ללמוד בבית-הספר לאחיות שליד בית החולים “השרון”, ואביו מילא תפקיד של אב ושל אם גם יחד. היתה זו תקופה קשה לאיתן, האח “הגדול”, שהיה אנוס לא פעם לוותר ולהתאים עצמו לאחותו הקטנה, מירה. איתן היה תלמיד חרוץ, שאפתן ונחוש בהחלטתו להיות בין המצטיינים. “בכל משחק רצה לנצח, בלימודים, בספורט ובכל תחום שניראה לו חיוני”, סיפרו בני משפחתו. כשהתבגר חלה תמורה באופיו; מילד שובב, וחסר ביטחון, נהפך לנער רציני, יציב, שקול, היודע את כיוון חייו. במוסד “שומריה” במשמר העמק התגלו נטיותיו הריאליסטיות. איתן היה תלמיד מצוין. התעניין בשטחים רבים וידע לנצל כל דקה פנויה. הוא אהב ספורט על כל ענפיו והשתתף בתחרויות רבות. גם שירה קרא. ואהב במיוחד את יצירתו של יהודה עמיחי. כמו כן התעניין בהיסטוריה ובתנ”ך. אהב להקשיב למוסיקה טובה בביצוע טוב. והתלהב לשמע צלילי תזמורתו של לאלו שיפרין וקולה של ג’ודי קולינס. נער חברותי היה, ומילדותו היה פעיל בתנועת “השומר הצעיר”. הוא השתתף במסעות ובטיולים, והכיר פינות נסתרות ושבילים חבויים בכל מקום בארץ. לימים הפך מחניך למדריך, ועשה מלאכתו נאמנה. בשלבי הסיום של בית-הספר התיכון, השתתף בקורס לנוער מטעם הטכניון. הוא בחר לכתוב עבודה בפיסיקה על “יסודות תורת הקוונטים”. “עבודת הגמר שלו הייתה עבודה לתפארת”, העידו מוריו. לפני שגויס עמד בבחינות בגרות חיצוניות וגם עבד ברפת של המשק. בחור חרוץ היה, רציני, נבון וישר. הוא דאג לעתיד הענף וניסה להכניס שכלולים בעבודת הרפתנים.
איתן גויס לצה”ל בראשית נובמבר 1971 ולאחר הטירונות ביקש להצטרף ליחידה קרבית. הוא עבר מבחני-טיס והחליט להצטרף לחיל האוויר. אך לדאבון-לבו איחר את מועד תחילת הקורס שחל אז בחודש נובמבר. לפיכך הצטרף לסיירת “גולני”, השתלם בקורס מ”כים ובקורס חובשים קרביים. “מאז שהלך לצבא, ספרנו בקפידה את הימים מחופשה לחופשה”, סיפרה אמו. “כשבא הביתה, הייתה נהרה שורה בכל. איתן שאל על חיי הקיבוץ, דאג לנאווה ולמירה, ביקש לדעת מה התרחש במוסד “שומריה”, ורק על עצמו לא הרבה לספר”, איתן היה חייל מסור ולימים שימש כמדריך בקורס סיירים ובקורס מ”כים. “כל מה שנטל על עצמו איתן, עשה בלא דופי, בשלמות”, סיפרו חבריו ליחידה בהערכה ובאהבה. יום לפני שפרצו הקרבות נקרא איתן בדחיפות לאחד מבסיסי ההדרכה ולמחרת נשלח לחזית הצפון. הוא שירת כחובש קרבי וטיפל בפצועי הקרבות במסירות שאין דומה לה. ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973) נפגע בעת ניסיון לחלץ פצועים, בקרב השני על מוצב החרמון. כשהעניק רב-אלוף מרדכי גור ציון לשבח לאיתן ז”ל, תואר בו מעשה גבורתו כדלהלן: “מששמע איתן שהמ”פ והקשר פצועים, רץ קדימה לטפל בהם, על אף האש החזקה שנתכה על המקום. אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו, בנימוק שאין לו כל סיכוי להגיע למקום בגלל אש האויב, אולם סמ”ר איתן-צבי פלונסקי ז”ל השיב, כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם; כשהתקרב אליהם נפגע בראשו מכדור ונהרג. במעשה זה גילה סמ”ר איתן-צבי פלונסקי ז”ל אומץ לב, דבקות במשימה ואחוות-לוחמים”. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במגידו. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
בני משפחת פלונסקי, ידידים ורעים במשק מגידו הוציאו לאור חוברת, ובה דברים על דמותו ועל דרכו היחידאית של איתן ז”ל, וגם מכתבים ושירים מפרי עטו;
מסלול ניווט לזכרו – חרמון-גובתה.

 

 

תמיד נוסיף ונחכה לך / אמא

רציתי שיקראו לו איתן – והוא נולד קטן וחלוש. שלושה שבועות נאבק על חייו. שלושה שבועות של צפיה בפרוזדור מחלקת-ילדים, ליד אינקובטור, כשרק דרך תריסים מותר היה להציץ אליו. שלושה שבועות של בכי ותקווה קלושה. אך הרצון להיות חזק היה גדול מכול והוא אמנם ניצח.
תחילה היה איתן כל-כך קטן, שפחדתי לרחוץ או לחתל אותו, ואז היה יורק לוקחו בידיו הבטוחות, רוחץ אותו, מחתלו ומאכילו, והאושר היה קורן מפניו.
כל גראם שהעלה במשקל וכל הישג בהתפתחותו היו גורם לשימחה. איתן הוסיף לגדול ולהתפתח. תחילה בקצב איטי, ככל הפגים, אבל מאוחר יותר השיג את כולם. כשהתחיל להתרוצץ בשבילי הקיבוץ, שובב מנומש בעל עיניים כוחות, מחלק מכות לכל הילדים בני-גילו, חשבנו שאין עוד מקום לדאגה…
איתן היה ילד ער ופעלתני. אהב לשחק בכדור, לרוץ, לקפוץ, לאחוז בהגה של טרקטור או אטוט, כמו כל הילדים בני-גילו.
יורק היה משחק אתו בכל שעות-הפנאי. עשה לו קורקינט ואיתן היה רוכב עליו בכל הקיבוץ.
אבל הדרך לא היתה סוגה כולה בשושנים בגיל חמש נכנס איתן לבית-חולים בגלל בקע במפשעה ונותח. את מחלקת-הילדים בבי”ח עפולה ניהל אז פרופסור נסאו ולהורים לא הורשה להיכנס למחלקה. איתן דיקדק יותר מכולנו בכל החוקים…
פעם אחת הרטיב ואחות הרביצה לו, אך הוא סירב לגלות את שמה. כל הזמן חי בפחד ומתח ולנו גרם הדבר סבל רב. הניתוח לא הצליח. עד גיל 8 עבר ארבע פעמים אותו ניתוח, תקופה זו זכורה לנו היטב, כי גרמה לכל המשפחה סבל ודאגה.
כשאיתן היה בן שבע ומירה בת שלוש, יצאתי ללמוד והייתי מגיעה הביתה רק פעם בשבועיים. ליורק היה קשה מאוד למלא לילדים מקום של אבא ואמא גם-יחד. גם לילדים היתה זו תקופה קשה. איתן, ה”גדול”, אנוס היה לא-פעם לוותר ולהתאים את עצמו לאחותו הקטנה. באותה תקופה עשה את צעדיו הראשונים בבית-הספר היסודי. כיתתו היתה מורכבת מילדי מגידו וגבעת-עוז. כל בוקר היו נוסעים בטנדר לגבעת-עוז, בימים גשומים ובימי חמסין. אך למרות כל הקשיים מעולם לא שמענו ממנו תלונות או התמרמרות.
איתן היה ילד אמביציוזי מאוד. כל מטרה, שהציב לעצמו, היה משיג. בכל מישחק רצה תמיד לנצח, שאף ועשה מאמצים להיות בין הראשונים בספורט, בלימודים ובכל תחום שנראה לו חיוני.
איתן חיפש תמיד צדק. בגיל צעיר היה מסדיר אותו על ידי מכות. מאוחר יותר – וזה נשאר עד הסוף – היה מוכן להשיג את היושר והצדק בכל דרך שהיא, ובלבד שיהיה שלם עם עצמו.
כשהתחיל איתן להתבגר, חלה אצלו תמורה קיצונית ממש: מילד שובב, חסר-ביטחון, נהפך לנער רציני, יציב, שקול, היודע את דרכו.
הוא למד במוסד “שומריה” במשמר העמק. תחילה קשה היה לנו להשלים עם העובדה שרוב השבוע נמצא איתן מחוץ לבית. רצינו שאחרי החגים יישאר ללון בבית, אבל אצל איתן לא היה מקום לפשרות: מכל הקיבוצים ישנים במוסד – אז גם הוא ישן שם! הוא היה בעל עקרונות, שלם ושלוו עם עצמו ורוצה להקרין את שלוותו על כולנו. סביבו היתה מתלכדת כל המשפחה.
תקופת המוסד החינוכי היתה תקופה מאושרת בשבילו. באלבום התמונות, שקיבל בסיימו את המוסד, מצאנו את המלים הבאות: “לזכר הימים שלא ישובו לתחיה, לזכר כל הטוב והיפה אשר היה…”
הוא התעניין בשטחים רבים וידע לנצל את כל האפשרויות שנותנים חיי המוסד המגוונים. בתקופה זו התחלנו לראות את נטיותיו הריאליסטיות ועם זאת התעניינות רבה בתחומים רבים אחרים.
אהב ספורט על כל ענפיו והשתתף בהרבה תחרויות. אהב ספרות ובמיוחד שירה. המשורר האהוב עליו היה יהודה עמיחי. התעניין גם בהיסטוריה ובתנ”ך. אהב להקשיב למוסיקה טובה בביצוע טוב. אהב את פעולות התנועה ולקח על עצמו אתגר – להדריך את חברת-הנוער שלנו.
מעל לכול אהב טיולים. כל טיול היה עבורו חוויה בלתי-נשכחת. מדי שבת היינו יוצאים – כל המשפחה – לטייל. גם עבורנו היו אלה השעות היפות ביותר. הילדים היו מסתכלים בנוף, מחפשים צמחים וציפורים ואנחנו – לבנו גאה באושר למראה שלושתם הצועדים ביחד ונהנים.
בכיתות האחרונות למד איתן בטכניון, בקורס לנוער וכתב עבודה רצינית ומעמיקה בפיזיקה – על “יסודות תורת הקוונטים”.
לאחר שסיים את המוסד, עשה בחינות-בגרות עקסטרניות בכמה מקצועות ובמקביל עבד ברפת. התמסר לעבודתו ודאג לעתידו של הענף. ניסה להכניס שיכלולים ולחם שיכניסו לרפת את המיכשור החדיש ביותר.
איתן התעניין בכל תחומי החיים בקיבוץ. היה לו איכפת שנצעד קדימה בדרך הטובה והצודקת ולמען זה היה מוכן תמיד ללחום. לא-פעם התווכחנו בבית על עקרונות, על בעיות חברתיות. לאיתן היו תמיד טענות, שאין אנחנו עושים די לשיפור המצב בקיבוץ, מצד שני הבין תמיד את חולשות הזולת. היו לו המון סבלנות והבנה לבני-אדם.
בעמדו בפני גיוס לצבא, רצה איתן ללכת רק ליחידה קרבית. עבר מיבחני טיס והחליט להתגייס לחיל-האוויר, אולם הוא איחר את מועד הגיוס בנובמבר. על כן הלך ל”גולני”, עבר מיבחני סיירת והבטיח לעצמו שאם ייפסל בחיל-האוויר, יקבלו אותו ל”סיירת גולני”. ואמנם כך היה.
מאז שהתגייס לצבא היינו סופרים את הימים מחופשה לחופשה. תחילה היה יוצא לחופשות רק לעתים רחוקות בלבד. היינו ממתינים בקוצר-רוח לכל מכתב שלו, לכל מלה כתובה…
בימי שישי, למן שעות הבוקר שרויים היינו במתח, ובמיוחד יורק: יגיע היום הביתה, או לא יגיע? היינו חוזרים וניגשים לצריף, לבדוק אם נעלי-הצבא שלו בחוץ – סימן שהוא בא, שעוד מעט יגיע לחדרנו ונראה אותו.
מיד היה משתנה מצב-הרוח. לא רצינו להעיר אותו, כי ידענו מה עייף הוא אחרי האימונים המפרכים של הסיירת. לכן היינו חוזרים לחדר וממתינים עד שיתעורר ויבוא… ואז כל המשפחה היתה מתיישבת בצוותא לארוחת-ארבע.
איתן היה שואל על חיי הקיבוץ, מה חדש במוסד “שומריה” וגם את נאווה היה שואל מה לומדים. רק על עצמו לא הירבה לספר. כל כך מעט ידענו על חבריו בסיירת, על החוויות שעברו עליו בצבא.
בהיותו בבית, הירבה איתן לעבוד בגינה שלנו, לשתול דשא, לסדר סביב הבית. בכל חופשה היה עובד במשק. גם ימים מיספר לפני המלחמה עבד ברפת, כי חניכיו מקורס מכ”ים היו בסדרת-חינוך.
איתן גמר קורס חובשים, אבל אחרי הקורס עבד בהדרכה. קודם בקורס-סיירים ואחרי-כן ב”בזק”, בקורס מכ”ים.
ב-5 באוקטובר קראו לו דחוף ל”בזק” ולמחרת פרצה המלחמה. מאז לא ידענו היכן הוא נמצא ומה עובר עליו, וכמובן דאגנו מאוד. איתן הכיר אותנו וידע מה רבה דאגתנו, על כן היה כל יום שולח לנו גלויה. לפי תוכן הגלויות אפשר היה לחשוב, שהוא נמצא במקום שקט ועוד מעט ישוב הביתה.
רק אחרי זה נודע לנו מפי חבריו, באיזה קרבות מסוכנים הוא השתף ומה עבר עליו. בכל תקופת המלחמה חיכינו לדואר ולבנו פועם בחרדה: האם יגיע היום מכתב? פחדנו מאוד, כי ידענו שאיתן מצפוני מאוד ואם יהיה צורך, תמיד ירוץ ראשון.
וכך גם היה… פחדנו מאוד, אבל רצינו להאמין שאיתן יחזור. הרי את כל מכתביו היה מסיים – “להתראות בקרוב בבית”.
איתן, למה לא חזרת?
למה דווקא אתה?
לעולם לא נוכל להאמין ולהשלים, שלא תחזור עוד אלינו. תמיד נוסיף ונחכה לך.

אמא

 

דברים מאת אחותו מירה

מלחמה של אבסורד, של משהו בלתי-נתפס, של כאב.
מלחמה, שאף פעם לא די לה… מלחמה של לנשום בין מכתב למכתב.
מלחמה שהיתה.
ומשהו עלינו, משפחה בקיבוץ, מול בן, מול אחד, מול עולם, מול הכול.
– ימים של חוסר-הבנה, התרגשות, צפיה.
– ימים של דאגה, של פחד נורא.
– ימים של המון לחכות לסימן אור ירוק.
– ימים של נורא, של אין, של כאב.
– ימים של שימחה רגעית, של סימן-חיים.
– ימים של היה…
ועוד: כשאיתן רק הלך לצבא, כבר אז חיכינו לכל מכתב שלו. חיכינו נורא. זה משהו שאינו ניתן לתאור. הרגשנו לרגע שהוא איתנו – כמו שמענו אותו.
אני זוכרת שההורים כל הזמן דאגו, בעיקר אבא. הוא היה כל כך רגיש לכל הקשור באיתן – ממש בצורה מוגזמת. אך כשאיתן היה בא הביתה, הכול היה אחרת. יכולת לראות זאת בעיניים של אבא, בצחוק של אמא. מין פורקן של מתח, מין שימחת חיים, שימחת משפחה, שימחה של להיות כולנו יחד. כשהיה מגיע ביום שישי – תחילה לעתים רחוקות בלבד – מיד נכנס לצריף ופשט את המדים. אף פעם לא ראו אותו מסתובב במדים: הוא היה הולך לישון לכמה שעות טובות, ובשבילנו היה זה קודש: אף אחד לא העיר אותו. כשסוף-סוף הגיע הביתה, החל אבא מיד לבדוק אותו – אם הוא שלם. לפעמים הרגליים שלו נראו איום. פצעים ושלפוחיות. אמא ואבא טיפלו בו כמו בתינוק. אבא הסביר לו כל הזמן שהוא מוכרח לשמור על עצמו, ולא למהר, ובכלל… איתן היה מחייך, ותמיד היה נדמה לי שבעיניו אין לזה כל חשיבות. ואכן, דברים הנראים עכשיו כל כך קטנים, כל כך לא ממשיים – כמו פצע ברגל, כמו מכה ביד, נראו לנו אז כל-כך אחרת, בפרספקטיבה כל-כך שונה. נראה לי, שרק איתן הבין וחי פרספקטיבה זו – וידע להתייחס לכל הטיפולים והעצות בהבנה רבה.
איתן היה מתיישב לשולחן וההורים התחילו לפטם אותו. מה לא בישלה אמא בשבילו, מה לא הביא אבא הביתה… הם נהנו לראות אותו אוכל, את התמונה הזאת כל כך אהבתי – לכל המשפחה היה אז כל-כך טוב.
גם כשהיה בא הביתה, רק לשישי-שבת, היה נוסע תמיד לאמון כדורעף. ההורים אמנם רצו שישחק, אבל כשהגיע הרגע לנסוע, היו לאבא תמיד תירוצים: “אולי כדאי שתנוח..” רק הגעת… תחזור – וישר תצטרך לנסוע לצבא… לא ראינו אותך בכלל”… וכל פעם מחדש אותה הצגה.
ואחר-כך, כשהיה כבר צריך לנסוע ממש לצבא, בדרך כלל בשבת בערב, או ביום ראשון – היתה כל המשפחה יורדת אתו לכביש. אבא היה נעמד אתו, לתפוס טרמפ. אמרנו לו: “אולי תזוז משם, אף אחד לא יעצור כשאתה עומד שם, איתן כבר יסתדר לבדו”. אך אבא בכלל לא הקשיב.
מזל, שלאיתן היתה סבלנות-ברזל, הוא היה תמיד שקט ורגוע ואפילו לא אמר לאבא שיזוז ולא הסביר וביקש. פשוט – עלה על האוטו הראשון שעצר, ונסע.
ושוב צפינו לשבת הבאה. ידענו להעריך את השקט בגבולות ושמחנו והזכרנו לא-אחת: כמה טוב שאיתן בצבא דווקא עכשיו, כשהכול רגוע ואין מקום לדאגה…
לא כן איתן. היתה לו ביקורת. הוא טען שאין דורשים די בצבא, שלא מתאמנים ברצינות, שזאת צופיות… ייתכן שבגלל זה מספרים החניכים שלו, שהיה קשה לעבוד אתו, שהוא דרש המון ולא ויתר.
בתקופה שלפני המלחמה היה איתן בא הביתה כמעט כל שבוע. ההורים קצת נרגעו. כולנו חיכינו שיחזור סוף-סוף הביתה, לקיבוץ.
דיברנו הרבה על לימודים, על עבודה, על החיים, על קיבוץ. איתן הקדיש מחשבה לעתיד, לקידום הקיבוץ, לשינוי. כולנו חיכינו לסוף השירות, ספרנו ממש את הימים…
ואז התהפך הגלגל.
היתה זו בשבילנו מכה נוראה, ואבא היה שוב שרוי במתח נורא. ואמא כל-כך דאגה.
בתחילת המלחמה לא ידענו היכן נמצא איתן. שאלנו כל מי שרק ניתן. אמא בכתה כשקיבלנו את המכתב הראשון. היינו חוזרים וקוראים את השורות המעטות. המכתבים היו אופטימיים מאוד, עד שאפשר היה לחשוב שאיתן נמצא בנופש. האמת היא שהמכתבים היו מרגיעים, הם לא שיקפו את המציאות הנוראה שאיתן חי איתה.
שלחנו המון חבילות. ניסינו להכניס בממתקים האלה את כל האהבה – ובלבד שיגיעו אליו וישמחו אותו ולו לרגע קט.
כתבנו הרבה מכתבים, ואמא שלחה לבנים וגרביים והמון תחתונים: שישמור על עצמו! ונאוה בקשה שיחזור במהרה – ומה מכל אלה יצא? תחנוניה של אם, בקשה של ילדה, מי שומע באש וברעש פצצות, למי פנאי להקשיב לכל אלה…

מירה אחותו

 

מתוך “משפחת הלוחמים”

איתן שירת בצה”ל, בסיירת “גולני”. בשנה השניה לשירותו, לאחר קורס מכ”ים, סיים קורס-חובשים ובחודשים האחרונים הדריך בקורס מכ”ים ב”בזק”.
ביום חמישי 4.10.73 סיימו חניכיו שבוע של סדרת-חינוך ויצאו לחופשת סוף-השבוע הביתה. ביום שישי 5.10.73, בשעה 13.00, קיבל איתן קריאה טלפונית דחופה לחזור ל”בזק”. באותו יום שישי, ערב יום-הכיפורים, נתקבלה פקודת כוננות גבוהה. יחידות חטיבת “גולני” החלו להתארגן ולהתכונן לבאות. בצהרי יום-הכיפורים, בשבת 6.10.73, החלו העניינים להתגלגל, כשהכול סובב במהירות-הבזק.
ב-13.00 נפתחה הפגזה ארטילרית כבדה לאורך כל הגזרה ובמקביל תקפו 20 מטוסי-אויב את מוצבינו. מוצב החרמון, בו ישב כוח מצומצם, נכבש על-ידי כוחות צנחנים וקומנדו סוריים.
במוצאי שבת עלה על החרמון כוח-משימה – גם איתן היה ביניהם. תוך כדי תנועה נתקבלה פקודת שינוי המשימה. הכוח ירד לאיזור מסעדה וקיבל אחריות על הגזרה הצפונית. יחידת הסיירת בלמה תנועת סורים לכיוון מסעדה, תוך הדיפת ח”יר ושריון. קרבות אלה ארכו כמה ימים.
ביום שני 8.10.73, במקביל לביצוע המיגננה, נערכו כוחות החטיבה לקרב על מוצב החרמון. הכוח, בסדר-גודל של שתי פלוגות, וחניכיו. תוך כדי תנועה, נתקל הכוח הרגלי עלה על גבי זחלמ”ים, וביניהם גם איתן בגדוד חי”ר סורי והתפתח ביניהם קרב קשה, בד בבד עם מהלומת-אש כבדה שניחתה על הכוח הממונע. הטנקים המובילים עלו על מוקשים, נתקעו ועיכבו את התקדמותם. נפגעו מפקדים וחיילים רבים.
הכוחות הגיעו לרכבל העליון והשטלטו על הגבעה המרכזית באיזור, אך בשלב זה התברר, כי מיספר רב של לוחמים נפגעו במהלך הקרבות, ובהתחשב בעובדה, שגודל כוח-האויב נאמד בשני גדודים, התעורר חשש, כי לא נוכל להשלים את המשימה והוחלט לרדת לאיזור מסעדה, לשם התארגנות.
מספר סגן אורי מיחידת הסיירת:
בשלב מסויים נפתחה עלינו אש חזקה ומרוכזת ולא היה ברור, בגלל הערפל הכבד ששרר, מהיכן היא באה. התפצלנו לשני כוחות: אחד נע על המדרון מעל הכביש, וכוח שני התקדם על השטח השולט למעלה, במגמה לנסות לאתר את מקורות-הירי.
בעוד אנו מתקדמים, הבחנו לפתע בחוליית חיילים במרחק של כ-100 מ’. הערפל מנע מאתנו לזהותם. גם הם, מסתבר, לא זיהו אותנו, כך שהתקדמנו אלה לכיוון אלה, מבלי לירות. במרחק של כ-60 מ’ בערך זיהינו אותם כסורים והתפתח קרב פנים-אל-פנים.
במרחק 100 מ’ נוספים התמקם כוח סורי נוסף. למעשה ניתק אותנו האויב מכוחותינו.
הם היו מצויידים היטב. פרט לסמל היינו כולנו פצועים. מלאי התחמושת אזל והלך. באין ברירה הוריתי לחבר’ה להתארגן לנסיגה ולהתחבר לכוחותינו שהיו ממוקמים כ-150 מ’ מאחור. איתן היה בכוח שעל הזחל”ם, על הכביש, והגיש עזרה לפצועים.
ביום חמישי למלחמה הצליחו כוחותינו להדוף את הכוחות הסוריים אל מעבר לקו הסגול, פרט לאיזור החרמון, שעדיין היה בתחום שליטתו של האויב.
ב-11.10 החלה מיתקפה גדולה ונרחבת. החטיבה פרצה קדימה בגזרה הצפונית. הסיירת התמקמה באיזור צומת חדר. בימים הבאים, מדי ערב, יצאו צוותים לביצוע מארבים באיזור שמעבר לכוחות האויב, במטרה להשמיד כלי-רכב נעים, ללכוד שבויים ולערער בכך את המורל של הכוחות הסוריים. בין היתר חוסלה חוליית אנשי-קומנדו סוריים ללא כל נפגעים מצדנו.
בשבת, ב-20.10, הגיעה פקודת כיבוש מוצב החרמון, כשיום א’, ה-21.10, נקבע ליום ה”ע” של הקרב. פעולה זו תוכננה בסמוך למועד הפסקת-האש ומשום כך נועדה חשיבות גדולה להצלחתה. התכנית קבעה, שהסיירת, בתנועה רגלית, תשתלט על הרכבל התחתון והרכבל העליון.
בשעה 19.00 החלו הכוחות לנוע ברגל מאיזור מג’דל שאמס. התנועה היתה קשה ביותר. המדרון תלול מאוד וכל השטח זרוע אבנים וסלעים המקשים על ההליכה. התקדמות הכוחות התארכה על פני שמונה שעות של תנועה איטית וזהירה, כשהכול דרוכים לקראת ההיתקלות הראשונה עם כוחות האויב.
אחד הבנים מספר:
הגענו למג’דל שאמס בשעות הערב. החרמון נראה לנו כצללית עמומה, מאיימת, הצופנת בתוכה נסתרות. ידענו, שחייבים לקחת אותו בחזרה, אך החשכה וחוסר-הוודאות לגבי הנעשה עליו, גרמו לרגל של אי-נוחות. פחד? לא בדיוק. ההרגשה שאתה הולך אל הבלתי-נודע, ש”המשחק” אינו תלוי אך ורק בך, כי אם גם באויביך. איזה כוח יושב שם? איך תהיה ההתנגדות? וכמובן – הנפגעים. כמה? מי? ואם אתה… לא חשוב, אני מנסה שלא לחשוב על כך.
התחלנו בטיפוס. אתה יודע איך זה, לטפס בחושך, במדרון תלול, כמעט ללא מאחז, לחוש כל העת שמישהו מביט בך מלמעלה. שמונה שעות טיפסנו, כל הזמן טיפוס מפרך. הראש התפוצץ לי ממחשבות. לא פעם ולא פעמיים שאפתי לפקוח את עיני ולהתעורר מהסיוט. ביקשתי לצעוק שהמלחמה היא טירוף. חשבתי שאשתגע תוך טיפוס, וזה – עוד לפני הקרב עצמו. הכוח שלנו לא יכול היה לזכות בשום סיוע. השריון נשאר למטה ברכבל, ואילו חיל-האוויר והתותחנים לא הופעלו מחשש פגיעה בנו. כך נותרנו רק אנחנו – “גולני”.
בשעה 03.00 לפנות בוקר התחילה המערכה, ומכאן ואילך התפתח, במשך שבע שעות רצופות, קרב עקוב מדם. האויב הסורי התחפר ביעילות לאורך צירי התנועה העיקריים. בפלוגות “גולני” היה מיספר הנפגעים גדול וביניהם מפקדים רבים. הסיירת השתלטה על הרכבל העליון והחלה מטהרת את ציר הכביש מהרכבל לכוון הכוח הממונע שנע על הציר. הם התפצלו לשני כוחות: ויניק, עם חלק מהכוח, התקדם בכביש באיגוף, ואילו איתן צדוק, עם שאר הכוח, נע על הגבעה. איתן היה בצוות של ויניק. ויניק רץ קדימה ונתקל בכוח סורי. היה זה בונקר בצד השמאלי של הכביש, שלא ידעו על קיומו ובגלל החושך לא יכלו להבחין בו. ויניק נפצע, וגילי רץ לעזרתו. גם גילי נפצע, ואז נשמעה קריאה: “חובש!” שני קשרים, שהיו בקרבת מקום, זרקו רימונים לכיוון הבונקר ושני סורים ברחו משם למטה, למקום בו שהו עוד כוחות סוריים. לא היה ברור אם נשארו בבונקר עוד סורים. איתן, שהיה די מרוחק – בשמעו את הקריאה “חובש!” – רץ קדימה. גולדי ניסה לעצור בעדו, אבל הוא ענה: “תן לי למלא את תפקידי”. בלי להתחשב בסכנה, המשיך לכיוון הנפגעים, אך לפני שהספיק להגיש להם עזרה, נפגע בכדור במצחו ונפל…

(מתוך “משפחת הלוחמים” – חוברת של “גולני” לזכר חללי החטיבה שנפלו במלחמת יום-הכיפורים)

 

 

איפה הן כל המילים ? / ענת

איפה הן כל המלים? איך לספר עליך את כל הצלילים והמראות והזכרונות, שיהיה בהם כדי לכלול את כולך? אני רואה אותך כסידרה של תמונות העוברות לעיני, תמונות שנחרתו בו במשך שנים.
הינה אנחנו קטנים. אתה שולט בקבוצה ביד חזקה. חיוך ממזרי בקצה השפתיים, עיניים שכבר מתחבלות מעשה-קונדס חדש… ומאוחר יותר, בחברה, אתה מסתרק מול הראי, וזהו טקס שלם. אני זוכרת: קודם צריך לסרק את הבלורית למעלה, ואחר-כך – במכה שטוחה – הציד. ואם זה לא מצליח בפעם הראשונה, יש לנסות שוב ושוב…
זוכרת את הטיולים. אתה מוכרח תמיד לרוץ ראשון! כמה כוח היה בך, וכמה אהבה וסקרנות לנוף הזה שעוברים אותו ברגליים.
אף פעם לא היית רוקד. היית מציץ במבט מזלזל כביכול, מהצד, אך פעם אחת, בפורים, הצלחתי לסחוב אותך לריקוד. החזקת לי את היד בכוח כזה, שכאב ממש. אבל ההישג היה גדול כל-כך, שלא אמרתי כלום. ידעתי, שאם רק אגיד לך מלה, מיד תפסיק.
הינה אתה בצבא. באת לכאן ערב אחד, היה לך ג’יפ ואמרת: “בואי, נעשה סיבוב!” למען האמת קצת חששתי (לא היה לך רשיון), אך היתה בך גאווה כזו על הג’יפ, שלא יכולתי לסרב.
קשה היה לזכות למלה טובה מפיך. כזה היית: מחוספס מבחוץ, קליפה עבה שאומרת לא להתקרב, לא לגעת. ומבפנים – פגיע כזה. אל תחשוב שלא ידענו!
איתן של הילדות שלי. של הנעורים איתן של כל החיים. ועתה?? ומה עם ימי הבגרות, הבשלות, הזיקנה???

(ענת)

 

 

מכתב ממפקד ביה”ס לחובשים

למשפחת פלונסקי,
אני שותף לצערכם עם אובדן יקירכם איתן. היתה לי הזכות להיות מפקדו במשך ארבעה חודשים בהיותו בקורס חובשיים קרביים.
אני זוכר את איתן כשהוא בא אלינו, שקט ושקול, קשה לפיצוח, ראוי לפיקוד, לחובש קרבי. איתן שקד על לימודיו. בבית הספר לרפואה צבאית אנחנו מנסים להקנות לחניכים את הכלים המעשיים והעיוניים הדרושים לחובש קרבי, לפתח בהם את התעוזה הנדרשת לעתים תכופות כדי להציל את חיי הזולת בשדה-הקרב.
התעלמותו של איתן מהסכנות, כדי לטפל בחבריו-לנשק, הוא ערך נעלה שהיקנו לו ביתו ומשקו.
תהי ישראל ראויה לבניה.

סגן יעקב
מפקד ביה”ס לחובשים

 

 

מכתב ממשה סביר

התרכזות

לאסוף קצותיך לנקודה אחת, קטנה:
עיניים כחולות,
מבט חד,
קיום מלא חדות. ללא פשרות.
משהו מוחלט שבין אלוהים, אהבה ואדמה.
הכול נאסף לנקודה אחת של קיום.
עוצמה שנהפכה לאפסות,
חיות של שתיקה ואמת,
אבן של מוות רועם.
איתן – אדמה, אהבה,
צדק,
אלוהים.
היה שלום, ידיד.

משה סביר