אליעזר גומל ז"ל

בן חנה ומאיר
נולד בתל אביב
בל' בסיון תש"ח , 7/7/1948
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס באוגוסט 1966
נפל בפעילות מבצעית
בי"ח בניסן תשכ"ח , 16/4/1968
במלחמת ההתשה
מקום נפילה: בית יוסף
באזור בקעת הירדן
מקום קבורה: תל אביב – קרית שאול
אזור: 01, חלקה: 03, שורה: 06, קבר: 02.
דרגה: רב"ט

 

קורות חיים:
נולד ביום ל' בסיון חש"ח (7.7.1948) בתל-אביב. בהגיעו לגיל-הלימודים למד בבית-ספר יסודי בשיכון דן. ב"הכפר הירוק" היה משתתף בפעולות-התרבות. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר החקלאי על-שם חנה מייזל בנהלל. לשם העבירוהו הוריו ושם מצא אליעזר את עצמו. הוא אמנם סבל בהיותו רחוק מביתו והסבל הזה עורר בו את הרצון לעשות את זולתו למאושר. הוא האמין כי אם אין רצון לעזור לזולת ולשתף איתו פעולה אין חברה יכולה להתקיים, באחת משיחותיו אמר לחברו: "האנשים היו יכולים להיות כל כך מאושרים לו היו יכולים להבין איש את רעהו, אך משום מה אין הם מבינים זה את זה", הוא היה קיצוני בדרישותיו כלפי עצמו וכלפי החברה הסובבת אותו בבית-הספר ובפנימייה. לשיא-פעילותו הגיע בשנה השלישית להיותו בבית-הספר, כשנבחר לראש מועצת-התלמידים; אז השקיע את מירב כוחו בשיפור רעיונות שונים בחיי-החברה של התלמידים. גם בשטחים אחרים לא נכשל, בעבודה היה תמיד בעל מרץ ובשטח הפלחה השתלם והיה עובד ללא ליאות שעות על גבי שעות. אמנם בלימודים לא היה מן המצטיינים, כפי שאמו היתה אומרת: "הוא היה חושב על אחרים לפני שחשב על עצמו", באוגוסט 1966 גויס לצה"ל, הישגיו באימונים היו רגילים אך רצונו העז, התלהבותו לכל והתמדתו בכל הבליטו אותו משאר חבריו ואיפשרו לו להגיע לסיירת. הוא היה יעיל ומסור לשירות, טוב-לב ומוכן לעזור לחבריו, אך ביום י"ח בניסן חשכ"ח (16.4.1968), בהיותו בפעילות מיבצעית, הוא נפל בשעת מילוי תפקידו, הדבר היה בגיזרת עמק בית-שאן בסביבות בית- יוסף-ירדנה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. תלמידי מחזורו הוציאו חוברת לזכרו בבית-הספר החקלאי התיכון שבנהלל.

 

מכתב לחברה

חמודה שלי, שלומות!
זה עתה סיימתי לקרוא את מכתבך ובאמת אני ממש מאושר. אני אוהב אותך בכל ליבי ומקוה שנמשיך לעד יחד. באמת אף אני אעשה הכל כדי שנהיה יחד וגם אני מצפה שתסימי את הלמודים ואז נוכל להפגש הרבה ולבלות יחד וזה יהיה נהדר. פה בקורס די נחמד. פגשתי פה מספר חברה שלמדו פעם בנהלל ואת הזמן הפנוי אנו מבלים יחד. כמו כן יש פה סרטים מדי ערב. יתכן שאלך לראות גם היום, אם לא אהיה עיף מדי.
חמודה, קבלתי מכתב מהבית ושמה הכל בסדר. הם כולם מוסרים לך ד"ש חם והצלחה מלאה בבחינות. גם אני מאחל לך הצלחה מלאה ואני אף בטוח שתצליחי ותוציאי ציונים טובים. דעי שאני מלוה אותך בכל מקום וכל אשר את עושה וכל עזרה שרק תצטרכי וכל ספר שיחסר לך כתבי לי ואני אעשה הכל כדי להשיגו.
חמודה, עלי לסיים עתה, משום שהשעורים מתחילים.
להתראות בקרוב,
שלך אוהב בכנות,
לייזר.

 

חבר מספר

עדי
לילה, פשיטה שמתחילתה נראתה מזופתת, קשה, סתם שלב נוסף במערכת פרקי הסבל שבאותו זמן (חורף 1966) נראתה כאין סופית. הפשיטה שלאחר שלמדנו פרטיה ועמדנו לפני בצועה נראתה מענינת והפסיקה להביא לקללות. כרגיל מקללים עם אריזת הציוד ולא מפסיקים עד הסיום.
באחת החוליות הולכים חרש רימון (ז"ל), הרוש (ז"ל), גומל (ז"ל) ועוד דמות או שתיים. מספר קילומטרים של הרי הנגב, והנה מקור מים – כולם מזנקים לשתיה, הרוש לוחש בידענות "מים" גומל ממלמל – "סתם בזבוז זמן".
לפנות בוקר נכנסת חולית "עכברים" למסתור יום. מישהו צריך לשמור – הקור מרתיע, הטל מרטיב. כל פינה יבשה וחמימה. וגומל פולט – "לא איכפת לי לשמור, אם תערך הגרלה בין כה אפול בפח". לילה שני מתחיל ברוח מקפיאה ו"מבטיחה". יוצאים לתצפית. לי יש שיניל, לגומל כרגיל אין ("גנבו לי, שכחתי – או לא זוכר בדיוק מה…"). לאחר הרבה שידולים הוא מוכן להתחלק בשלי – שנינו שוכבים, מכורבלים כזוג מאוהבים, מתגפפים על מנת להתחמם מעט וצופים לפי התור אל האוביקט. שנינו רועדים בצורה מוחשית ביותר, שכל אחד חש בכל תנועה וזיעה של הגוף השני – סתם חפוש חייתי אינסטינקטיבי לאחר חום. אני נרדם ולא בתורי – מתעורר מקור ומוצא את גומל צופה במקומי – "תישן, תישן, אתה בטח עייף…". אני מקלל, מאיפה כל כך הרבה הסתגפות והקרבה! כמעט שאני שונא אותו

 

מאמר לזכרו – חבר

צעדיו הראשונים בצה"ל.
ההחלטה להתגייס לסיירת, ובמיוחד לסיירת גולני, גמלה בלבו עוד בהיותו בבית הספר. כבר בקלט פגשתי את לייזר ומכאן והלאה המשכנו במשך מספר חודשים ביחד את דרכנו בצה"ל.
התמזל מזלנו והיינו באותה מחלקה ויותר מזה, היינו באותה כתה וישנו מיטה ליד מיטה, וטוב כשמכירים אדם עוד מקודם בתחילת דרכך בצבא.
כדי להגיע לסיירת, חייב החייל להוכיח את עצמו כבר מראשית דרכו בצבא – בטירונות. ואכן לייזר הוכיח את עצמו. הוא סיים את הטירונות כחניך מצטיין. דמותו של לייזר בלטה במסגרת המחלקה, אם זה היה בריצה שנראה רץ … מאחור!, עוזר לחבר חלש לא לפגר. בערבים ליד ערבי ההווי במדורה כשקולו נשמע ברמה, ברגעים של יאוש, שהם רבים בטירונות, היה לייזר זה שעודד את החברה ולא נשבר.
השגיו באמונים היו רגילים, רק רצונו העז, התלהבותו והתמדתו בכל דבר הם הם שהבליטו אותו משאר החברה ואפשרו לו להגיע לסיירת.

רוברט ברגר.