אמיר מי-טל ז"ל

בן רבקה ודוד
נולד בחדרה
בכ"א בתשרי תש"כ , 23/10/1959
שרת בחטיבת גולני
יחידה: גדוד "ברק" (12)
תפקיד: מג"ד
התגייס באוקטובר 1977
נפל בקרב
בא' בטבת תשמ"ט , 9/12/1988
מקום נפילה: דאמור
באזור לבנון
מקום קבורה: חדרה
חלקה: 04, שורה: 02, קבר: 06.
דרגה:סא"ל

 

קורות חיים:
אמיר נולד ביום כ"א בתשרי תש"ך, ערב שמחת תורה (23.10.1959) בחדרה. בן בכור להוריו, למד בבית-הספר היסודי 'אחד-העם' בעיר הולדתו. בהיותו בן ארבע-עשרה בחר במסלול לימודים ובאורח חיים צבאיים ונרשם לפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה.
בתום לימודיו, באוקטובר 1977, גויס לשירות חובה בצה"ל. את מסלול הטירונות עבר בסיירת גולני, אחר כך סיים קורס מפקדי כיתות וקורס קציני חי"ר. את כל מסלולו הצבאי עשה בגולני, בכל תפקידי הפיקוד: מפקד מחלקה, קצין מבצעים, מפקד פלוגה, חונך מ"פים, סגן מפקד גדוד, מפקד סיירת גולני ומפקד גדוד 'ברק'.
במלחמת שלום-הגליל היה מפקד פלוגה מסייעת של גדוד 'ברק', שספגה אבדות כבדות במבואות ביירות. במהלך מלחמה זו החליט להמשיך את דרכו בשירות צבאי. בשנת 1985 יצא לקורס מתקדם של מפקדי חיל הרגלים בארצות-הברית. בשובו נתמנה לשרת כמפקד 'סיירת גולני', תפקיד שאהב ביותר ומיצה בו את מיטב יכולתו. ב-1988 יצא לשנת לימודים באוניברסיטת בר אילן, בחוגים להיסטוריה וליחסים בינלאומיים. בשובו נתמנה למפקד גדוד 'ברק' בגולני.
אמיר נפל בקרב ביום א' בטבת תשמ"ט (9.12.1988) באזור דרום לבנון, בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים, כמפקד אחד הכוחות. הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחדרה.
הותיר אחריו הורים, אחות ואח – מיכל ושי.
שר הביטחון יצחק רבין כתב במכתב התנחומים למשפחה השכולה על אמיר, שהוביל את פלוגתו במלחמת שלום-הגליל בהצטיינות ואשר בעת ששירת כמפקד סיירת גולני היה אהוב ונערץ על חייליו, מפקד ללא חת, מקצועי, אמיץ ומאמין בדרכו, מלא שמחת חיים פורצת, רגיש לנעשה בסביבתו וקפדן בביצוע משימותיו, בעל רוח התנדבות, מסירות ללא גבול ומעל לכול אדם למופת.

 

סיפור נפילתו

מבצע "כחול וחום" פעולת נועיימה נערכה ביום השנה לתחילת האינתיפאדה. המטרה היתה להרוג, בקרב פנים אל פנים, מחבלים מארגונו של אחמד ג'יבריל שהתבצרו בבונקרים תת-קרקעיים ובמערות מוסוות היטב באיזור נועיימה שמדרום לדמור, כקילומטר וחצי בקו אווירי מחוף הים. תקיפות חיל האוויר על יעדים אלה לא הצליחו, ההפצצות רק גרדו את פני השטח, בעוד המחבלים ישבו מוגנים. ברוך שפיגל, מח"ט גולני, התמנה למפקד הפעולה בשטח. לוחמי גולני שהשתתפו במבצע חולקו לשני כוחות עיקריים: האחד, בפיקודו של ארז מקיבוץ רשפים, מפקד סיירת גולני, נועד לתקוף את היעד העיקרי – בונקר תת-קרקעי שהווה מפקדה ראשית לגדוד "סברה ושתילה". כח שני, "כח אמיר", בפיקוד סא"ל אמיר מי-טל מחדרה, מפקד גדוד של גולני, נועד לתקוף שש מערות מלאכותיות ששמשו מגורים למחבלים, בדופן ההר. בחפ"ק העורפי ישבו הרמטכ"ל דן שומרון, ומפקד המבצע האלוף דורון רובין וקצינים בכירים נוספים. בבור בקריה עקבו בדריכות שר הבטחון, יצחק רבין, וסגן הרמטכ"ל, אהוד ברק. בליל ה-08-12-88 בשעה 21:45 נחת הכוח המשולב של חטיבת גולני, שייטת 13, בסיוע חילות הים והאוויר, בחוף "דמור", באיחור ניכר. המידע המודיעיני היה מוטעה לגבי השטח. השטח היה סבך קוצני צפוף וגבוה פי כמה מהצפוי ורצוף בבולדרים וסלעי ענק. ארז הגיע בראש לוחמי סיירת גולני ליעדו בשעה 02:25. אמיר ולוחמיו היו עדיין בדרכם. ארז ראה מחבל בחלון, הוא חשש שהמחבל גילה אותו וירה בו, ואחריו פתחו לוחמיו באש רועשת. אמיר ולוחמיו נדהמו לשמוע את היריות ופרצו בדהרה לעבר עמדותיהם. גורם ההפתעה אבד. השעה 02:50. אמיר מגיע לנקודת ההערכות ומפצל את הכוח לשלושה. "כוח אלי" מתמקם כשלושים מטרים מעל כוחו של אמיר ו"כוח נבו" פונה לכיוון דרום לבצוע חסימה. בו ברגע נורה צרור. מחבל ששמר מחוץ למערות הבחין בכוח. אמיר נהרג במקום, שני לוחמים נוספים נפצעו. הרופא צבי שיינברג יורד לטפל בפצועים ונפגע על ידי המחבלים ונפצע קשה. לפנות בוקר הכוחות מתפנים בחילוץ מזהיר של חיל – האוויר. אמיר מי-טל, מג"ד 12 הרוג, ושלושה חיילים פצועים. שלושים מחבלים נהרגים בשטח, וביניהם מג"ד "סברה ושתילה".

 

הספד של דוד מיטל לבנו אמיר ז"ל

מצפון לגדר על יד "זרעית". אבא אמר אז יואב, הם נהרגו ממש צעירים, והוא התכוון למחבלים. שוב לא יזנק יואב עם אמיר מי-טל וקומץ לוחמים מהסיירת לסייע לכוח צנחנים שנתקל והסתבך בציר החוף מצפון ל"נקורה" ושניים מלוחמיו, גיא בן-דוב והגשש הרוגים.
עמנואל! אני יודע שאתה כאן עם עדנה ושומע אותי. רצית להאמין כמוני שהכל יהיה אחרת לפני ארבעה חודשים, אבל דברים אינם משתנים ואפילו מתקשחים, אין לנו מנהיגים, ילדים, אימהות וחיילים נהרגים ואין לנו מכשול. כך נגזר גורלנו וזאת צורת חיינו, ואם כל זאת חונכנו וחינכנו כי אין לנו ארץ אחרת.
לפני שתים עשרה שנה בדיוק הסברת לי, איך מרגישים אבות שאינם בוכים וערים בלילות חשוכים, ומאז אני שואל את אמיריק שלי לילה, לילה, ומבקש להבין למה ומדוע נענשתי. חיפש ושחזרתי מערכת חיים ארוכה מאז נולדתי, ניסיתי להיזכר ולו רק בסיבה אחת שתצדיק פגיעה קשה כל כך.
השאלה מטרידה את נפשי בעיקר בלילות, ואני מתעורר יוצא מהמיטה ויושב שעות, חושב ושואל ונפשי כמהה וצמאה לתשובה, האם יש אלוהים בשמים, ואיני יודע להתפלל.
הדבר היחיד שלמדתי ועשיתי במשך כל השנים שחלפו, הוא לבוא לבקר אותך אמיריק בשעות ערביים כשהשמש שוקעת, לפנות למצבה הפשוטה הצבאית הזאת, לדמיין תנוחתך בארון הסגור שבתוכו אתה שוכב, ולשאול אותך כל פעם מחדש אם נוח לך, ואם המפקד החדש שלך האלוהים שומע אותי, ואם אפשר לקרוא לו ריבונו של עולם, ולשאול אותו, "האם לקחת בחשבון שגם מעשים טובים עשיתי", ואני זוכר כל כך הרבה דברים, מדוע לא זקפת אותם לזכותי. נכון שלפעמים חטאתי ומעשי קונדס ילדותיים עשיתי, ועל כך אני מצטער ומכה על חטא, אבל מדוע מגיע לנו עונש כבד מנשוא כזה. הרי כלבים פצועים ומוכים ברחובות אספתי וטיפלתי ורוח חיים השבתי לאפס. כמה אנשים רעבים האכלתי בפתחי, ובהדרת מלכים כיבדתי לבושי סחבות.
הימים חולפים והשנים שנותרו לנו תסתיימנה, ואז אבוא אליך אמיריק, ואתה מבוגר שם למעלה כמעט כמוני, ותיק בשמי האל, יושב במעגל הלוחמים.

 

מכתב מפקוד של אמיר

היה לי הכבוד להיות חייל שלו. היה לי הכבוד להישפט בפניו. נפלה בחלקי הזכות לצאת עימו בראש חץ, בציר היורד מטה לצומת הפלאנגות, וכשהסתערנו על הגבעות בתקוע, שמעתי את פקודותיו: לשפר! לשפר! אני זוכר אותו מתקופת צידון, כינו אותו אז "הקפטן הבלונדיני". את המסדר הראשון שלי כמגיסט, עברתי תחת עיניו הבודקות. סרט אחר סרט. חוליה אחר חוליה. אני זוכר שהוא שאל אותי: "אתה מוכן למלחמה?" ועניתי: "כן". (את "המפקד" הוא השאיר לאחרים.) אני זוכר איך דאג בשבילי, למכנס צבאי ארוך מהרגיל עבור 195 הסנטימטרים שלי. אני מצדיע לך גם היום על פסגת אותו הר, תחת אמיר העץ הרענן צה"ל.

 

מדברי אל"מ ברוך שפיגל – מפקד חטיבת גולני

א מ י ר ש ל נ ו.
לדבר אליך עכשיו כאן, ואתה בעצם לא שומע, כלום יכול להיות בכלל דבר כזה? יכול להיות? ודווקא אני, פה, עומד על קיברך ומדבר אליך, ומה אגיד? זוכר, כיצד הגעת אלי לגדוד 12, ואתה מ"פ מסייעת ואני מג"ד צעיר וביחד מכינים הגדוד למלחמה, מלחמת שלום הגליל? זוכר, כיצד במלחמה אתה הוא זה שהובלת את כולנו ראשון מכולם וניצלת שוב ושוב, כאילו יד נעלמה מכוונת את דרכך מלמעלה ונותנת אמון ובטחון שלך זה פשוט לא יכול לקרות. איזו פלוגה היתה לך. באיזה אומץ לב הובלת אותה להיות המצטיינת בחטיבה כולה. איך את כל מלחמת לבנון עברת ללא פגע תוך ביצוע פעולות רבות בכשרון רב ובהצלחה גדולה. איך שוב שנינו, ב"בזק" ביחד, אתה חונך מפ"ים מנוסה וותיק, ואני איתך – מפקדך. תקופה של אתנחתא ושל התלבטות לגבי המשך הדרך, והנה אני מוצא אותך במקרה בבסיס המיון, עם תיק אישי ביד הולך להשתחרר, פותח בפניך את הדלת, מסמן שתכנס, ויחד נוסעים אליך הביתה למשפחה, ואני פשוט אוסר עליך להשתחרר, ובסיוע המשפחה אתה נשאר בצבא וממשיך ללכת. ממשיך לצעוד. והנה סמג"ד אתה, שוב בלבנון, מתפתח כמו גדול, נבחר להיות מ"פ הסיירת – כאות הערכה ואמון ביכולתך, ואתה בעצם מספר 1. איך שאפת לתפקיד, כיצד ששת לקבלו ולעמוד בראש היחידה הנפלאה הזאת, תוך צבירת ניסיון מבצעי רב בפעולות רבות. נשלחת לארה"ב להתאוורר, ויצאת ללימודים באוניברסיטה, וליבך עם החטיבה יום יום ושעה שעה, פשוט לא יכולת להנתק מהעשייה ומהשייכות. והנה שוב ביחד, ואתה מג"ד, מג"ד 12, תפקיד שכה ייחלת לו, ואני כל כך שמחתי שאתה הוא זה שתפקד על הגדוד. וידעתי כי גדוד זה יהיה לתפארת ושתתן את כל כולך להצלחתו. והנה לא חלפו ימים רבים ואתה בראשית עשייתך, כשהכל בעצם עוד לפניך, ניקרא למשימה הזאת האחרונה, שוב שנינו ביחד וקרוב קרוב לאותם מקומות שלחמת בהם, ומיטב לוחמיך נפלו שם. שם, קיר המוות. איך לפעמים מוזרים הדברים, והמעגל סובב סובב לו והנה נעלם. באימונים לקראת הפעולה, הכנת את הכח בצורה יסודית כל כך, וגיבשת אותו מוכן ובטוח בנסיונך הרב, שהקרין בטחון לכולם. איך עמדת בקושי על הניתוק מהגדוד, ידעת שאחרי הפעולה לא תצטרך להסביר לאף אחד למה נעלמת, כי כבר ידעו כולם – וראה כיצד כולם יודעים! היציאה למבצע, השיחות באניה על המדינה והצבא, הבטחון בצדקת הדרך ובצורך להתמודד ולא לוותר למרות הקשיים – זוכר? הירידה לסירות, הנחיתה, התנועה הקשה אל היעדים, והשעון מתקתק ומתקתק אין זמן. ואנו מתקרבים, מתפצלים ומאחלים הצלחה זה לזה ולא שוכחים להגיד להתראות… והנה המגע והאש, ואני רוצה לדבר איתך, וכאן קדקד 40 פצוע, וכאן קדקד 40 אינך! עד בלי די אוכל להוסיף לדבר ולבכות, עד בלי די אחי, אמיר. אתם החיילים מהסיירת, מהגדוד, היה לכם מפקד משיכמו ומעלה. אין מפקדים כאלה. ולכם המשפחה היה לכם בן שאין כזה בן. אין שני לו. בן אדם כזה, כזאת שמחת חיים, כזה ציוני, רק לתת ולתת לצבא ולמדינה עד בלי די. והנה עד כמה נתת. איזה איש אתה אמיר, איזה איש. אל דאגה, תראה שתהיה לך עוד טיפ טיפת נחת. הסתכל סביב, כולנו כאן איתך, תראה מי כאן. כולם כולם אוהבים אותך כל כך, וזוכרים. ואנו נמשיך ללכת, ונמשיך ונמשיך לצעוד. איתך אנחנו – חבר שלי. ואיתך נהיה תמיד. ת מ י ד."

 

מכתב למשפחה מאת דליה שרתוק

12-12-88

לרבקה ודוד, בכאב.
בתקוה – הוא נזרע באם אדמה רביבים של חלום לו רככו המצע – והרוו רגבים והנביטו ניצן.
באהבה – טופח הנבט הרך וכיסיתם לו גג וליטפתם עליו שהצמיחו ירוק ופרצו למרחב.
בגאווה – ליוויתם העץ הנפלא והייתם אתו בקשה ובטוב, וזהר האמיר וקיויתם חייו.
בדמעה – שוב נטמן באם אדמה אמירכם המופלא הנשגב וכאבתם אותו… ויגון מכסהו עכשיו.
איתכם – דליה שרתוק.

 

דברים בחידון התנ"ך תסש"ב

ה' באייר ה'תשס"ב

גבירתי שרת החינוך – לימור לבנת, יו"ר הסוכנות היהודית – מר סלי מרידור, יו"ר קרן קיימת לישראל – מר יחיאל לקט, יו"ר חבר השופטים שר החינוך והתרבות לשעבר מר אהרון ידלין, קהל נכבד ואחרונים – מתמודדות ומתמודדים.

מה יהיה? שאלה יהודית החוגגת ארבעת אלפים שנה.
שאלה הנזרקת לחלל האוויר בפיתחה, בעיצומה ובסופה של כל תקופה בתולדות עמנו – בימי לחימה כמו גם בימי שלום, מהדהדת כמו דורשת לשלומה ולעתידה של האומה היהודית.
שאלה שגם בימים אלה ממש זוכה למקום של כבוד במקומותינו.
"קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה", כך אמר אלוקים לאברהם – היהודי היחיד בעולם ושלחו למול עשרה עמים שישבו אז בארץ. נוכח אתה הסבירות של מורך רוח, של "מה יהיה" אמר לו הקב"ה: "אל תירא אברהם". בימי בנו, ימי הרעב הגדולים, כשביקש יצחק לרדת למצרים, אמר לו אלוהים "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך". וכשהלכו והחריפו סכסוכי המים, והבארות נסתמו בזו אחר זו ע"י הפלישתים, אמר: "אנוכי אלוהי אברהם אביך, אל תירא".
אל תירא אינה זריקת ארגעה בלבד. אל תירא אינה עצה בלבד. אל תירא לעמנו הוא גם ציווי.
משה דיין שהרחיב בנושא ה'מה יהיה' וה'אל תירא' דיבר בשיבחו של אותו ציווי כתשובה: אל תהא פחדן, תאמין ולא רק במובן הדתי אלא באמונה שהיא ההפך הגמור לייאוש.
גם בימים אלה של מאבק על הבית ממש, רבים מאתנו שואלים אותה שאלה
'מה יהיה'?
אותו ציווי "אל תירא" מוגשם במיוחד בשבועות האחרונים בחוסנו של העם בישראל, ובדרך פעולתם של חיילי צה"ל, סדיר ומילואים ואנשי כוחות הביטחון – איתנים ומאמינים בצדקת הדרך.
זהו הציווי, זוהי הדרך.
בזמר העברי בטאה זאת שימרית אור:
ושוב נצאה אל הדרך, עם אחד לדרך, כי דרכנו לא לשוא
"וגם אם ארוכה הדרך, ורבה הדרך הן כוחנו עוד רב
וגם אם ארוכה הדרך נעבור בה יחדיו".
גם התנ"ך ראוי ש"נעבור בו יחדיו". התנ"ך אינו שייך לחלק מסוים מהעם, התנ"ך אינו רק תבנית נוף מלדתו של כל אחד מאתנו אלא ראוי שיהיה גם חלק מנוף חייו. ביטוי לכך ניתן למצוא גם כאן בתוכנו של חידון זה. גם קיומו של חידון התנ"ך ע"י עם הספר הוא חלק מהתשובה ל"מה יהיה".
ארבעת אלפי שנותיה של השאלה, הם גם ארבעת אלפי התשובות לה.
חיילי צה"ל ומפקדיו, השוהים בימים אלה בסמטאות חברון, ברחובות שכם וברחבי ג'נין, השומרים על גבול הצפון ועושים ברצועת עזה – אינם שואלים "מה יהיה" וגם אינם עוסקים בניסוח התשובה. בפעולתם נוסכים בנו ביטחון וגאווה ומגלמים בגופם וברוחם את התשובה. מכאן שלוחה אליהם ברכת "חזק ונתחזק בעד ארצנו ובעד ערי אלוהינו".
גם אתם, חתני וכלות התנ"ך מ-25 מדינות ברחבי תבל, שבאתם במיוחד בימים אלה לירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, לא שאלתם מה יהיה והפכתם חלק מן התשובה.
אז מה יהיה?
"לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבליך וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהילה".

שיהיה לכולנו חג עצמאות שמח!

 

עברו שנתיים / אילן

2 מאי 91.

אמיר

אמיר עברו שנתיים.
פעם אמרנו – עברה שנה, עבר יום
פעם אמרנו…
עברו שנתיים,
זה לא יומיים
זה אין סוף
זה הרבה מאוד
זה מאתיים.
פעם, זה היה מרגש
נפגשים, לוחצים ידיים
בוכים, צוחקים, מעלים חויות, זיכרונות
היום –
זה היסטוריה, אין נוסטלגיה
יש עצב, חוסר, חסר לנו.
אמיר,
אני איתתך, אנחנו איתך
משהו מוזר –
כולם חברים, כולם באים
האגודה למען אמיר
האגודה של רבקה ודוד שי ומיכל
האגודה שלנו כולנו יחד.
אמיר,
יש לנו אמיר קטן –
אמיר של אילן, אמיר של דבי
ויהיו לנו עוד הרבה אמירים
ים של אמירים.
אבל –
זה אמיר קטן, אמיר ילד
איפה אמיר הגדול
אמיר המחייך –
איפה – אחי מאיר.
נשארת יפה,
נשארת מעל המיטה
נשארת במסגרת, בתמונה
אני אומר לך כל שבוע – לילה טוב
אומר לך כל שבוע – בוקר טוב
אומר – מה העניינים.
אבל – אין עניינים, אין כלום
יש עצב, יש תמונה ומסגרת.
וכך עוברים הימים, כך חולף הזמן
אתה שם
אני פה, אנחנו פה
עצובים, בוכים.
עוד שנה ועוד שנה – וכבר שנתיים
וכך יהיה עוד הרבה שנים, ים של שנים
אבל מי שומע, מי יודע
איפה אתה אמיר תן חיוך
פעם אחת ולו רק אחת,
לשלום להתראות.

אילן.