ארי ורדי ז"ל

בן מרים ואורי
נולד בחיפה
בכ"ו באייר תש"כ , 23/5/1960
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
תפקיד: קמב"ץ
התגייס ביולי 1978
נפל בקרב
בי"ט בסיון תשמ"ב , 10/6/1982
במלחמת שלום הגליל
מקום נפילה: עין זחלתא
באזור לבנון
מקום קבורה: חיפה – חוף הכרמל
אזור: ב, חלקה: 05, שורה: 06, קבר: 01.
הותיר: הורים ואח
דרגה: סרן

 

קורות חיים:
נולד ביום כ"ו באייר תש"ך (23.5.1960) בחיפה. ארי היה ילד נוח לבריות, חייכן וחביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "בארי", והמשיך בלימודיו וסיים את בית-הספר התיכון העירוני ג' בנווה-שאנן. הוא היה תלמיד מצטיין ובשלושת המקצועות האהובים עליו: פיסיקה, ביולוגיה ומחשבים – קיבל ציון טוב מאוד. בשעות הפנאי שלו, עסק ארי בפעולות שונות ומגוונות והיה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד". בשירות תנועה זו הוא השתתף בקורס למדריכים צעירים, והדריך קבוצת נוער. כדי לפתח את כושרו הגופני, השתלם ארי בג'ודו ונטל חלק בתחרויות רבות. שנתיים היה ארי חבר במשמר האזרחי במקום מגוריו ומונה לסגן מפקד שכונת יזרעאליה. על תרומתו לביטחון השכונה ותושביה, הוא קיבל מכתב הערכה ממפקד המשמר האזרחי במרחב חיפה, ובו כתוב: "ברצוני להביע את הערכתי למסירות ולמרץ הרב שהשקעת בפעילותך במשמר האזרחי לאורך תקופה כה ארוכה". כמו כן, הקדיש ארי מזמנו והשתתף בקורסים מדעיים שונים של הטכניון לנוער. בהיותו כבן 15 שנים נפטרה אמו מרים. לאחר זמן מה נשא אביו לאשה את רנה-רחל, שהייתה לו כאם לכל דבר.
ארי גויס לצה"ל במחצית יולי 1978, ובשל נתוניו האישיים הגבוהים נתקבל לקורס טיס בחיל-האוויר, כשהתברר לו כי הוא מיועד להיות נווט, סירב לקבל זאת, פרש מחיל האוויר והצטרף לחיל-התותחנים, הוא סיים בהצלחה קורס מפקדי תותחים מתנייעים, ואחר-כך קורס קצינים.
קטע קצר משירותו בתותחנים מתאר מפקדו דאז, אל"מ שמואל: "ארי שירת תחת פיקודי כמעט שנה שלמה. ארי זכור לי כקצין אחראי, מסור, מקצועי, ומעל לכול – אהוב ואהוד על פקודיו וחבריו. את גולת הכותרת של תפקידיו בבית-הספר לתותחנות שדה עשה בתפקידו כקצין עמדת תותחנים בסוללת הסיוע. כאן התגלה ארי במלוא שיעור קומתו. סוללה שנחשבה כבעייתית ביותר הן בגלל משימותיה והן בגלל ההרכב האנושי שבו אוישה, הפכה בתקופת שירותו, הרבה מאוד בזכותו, לסוללה מעולה ביחידה. רגישותו לרווחת חייליו, פתרון ענייניהם האישיים בשיתוף יתר קציני הסוללה מחד ומידת האחריות הגבוהה שגילה בתחום המשימות המבצעיות והמקצועיות מאידך תרמו רבות להפיכת הסוללה לאחת מפניני בית הספר לתותחנות". משירות החובה עבר ארי היישר לשירות הקבע, והתנדב לסיירת גולני כקצין שיתוף ארטילרי. הוא עבר בהצלחה את כל הקורסים הנדרשים ממפקד ביחידה מובחרת זו, ותוך כדי השתלבות ביחידה, מילא בה גם את תפקיד קצין המבצעים. כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה ארי בין כובשי מבצר הבופור, והמשיך עם הסיירת בראש חטיבת גולני עד ג'בל ברוך. מפקדיו, שהתייחסו לצורה, שבה מילא את תפקידו בימי הלחימה הראשונים, ציינו כי "למרות שזו הייתה טבילת האש הראשונה שלו, תיפקד כקצין שיתוף ארטילרי וכקצין מבצעים בצורה יוצאת מן הכלל".
ביום י"ט בסיוון תשמ"ב, (10.6.1982) נפל סגן ארי בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל, בעקבות פגיעת מסוקי תקיפה סוריים, והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. ארי הועלה לדרגת סרן לאחר נופלו. הוא השאיר אחריו הורים ואח.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון "מפקדיו הגדירוהו כבעל מוטיבציה ורצון עז להצליח. מסור וקפדן, ישר, נכון לעזור לכל חבר בכל רגע ובכל נושא. מקצועי מאוד, מתנדב לבצע משימות אף שלא נכללו במסגרת תפקידו. היווה דוגמה אישית". מפקד יחידתו ציין את אופן לחימתו של ארי בכיבוש הבופור, וכתב כי "בעת הקרב לחם ארי כאריה, תוך שהוא מפעיל את התותחים בקור רוח, דייקנות ודבקות במשימה".
משפחתו הוציאה לאור לזכרו חוברת ושמה "…החלום שתם", ובה דברים וקטעי זיכרונות על פרקים שונים בחייו הקצרים. בספטמבר 1988 הוקם פסל לזכרו של ארי בשם "רקיע". הפסל פרי יצירתו של האמן ישעיהו גרנות הוצב בנווה-שאנן על-ידי עירית חיפה ובתרומת משפחת ורדי.

 

מאמר לזכרו – אמא (רנה)

לבני ארי

2 לנובמבר 1976

נכנסתי לעולם חדש. חיים חדשיים. ונדוניה גדולה. מה היא הנדוניה? ואלה הם המילים של ארי,
ובצורה זאת הוא הציג עצמו בטלפון אצל חברותי כשצלצלו:" אני הבן שרנה קיבלה בנדוניה מאבא שלי בחתונה. וכך התחיל רומן אהבה עמוקה בין נער בן 15 שנה לבין אם שנייה.
אהבה, באם אפשר לתאר אהבה ממבט ראשון. ילד עליז הלך לבית הספר. יום יום יצאנו יחד מהבית, הוא לבית הספר ואני למשרד. בכליון עינים חיכיתי לחזור לעינים הכחולות ולחיוך השובב.
בנותי שולה ודסי ראו בילד השובב הזה אח אמיתי, ולא פעם אמרו לי: "כדאי לך אמא, קיבלת בן מקסים, ואנחנו אוהבות אותו כמו אח".
ארי באמת קיבל יחס כזה מהן וכינה אותן: אחיותי. ארי היה נער יוצא דופן באופיו. אי אפשר היה לא לאהוב אותו וגם לא פעם להתרגז על מעשי השובבות שעשה לי.
הוא היה נער, בחור וגבר שאין שני לו בהשוואה. ילד מאוד חכם ותענוג היה לשמוע אותו ואת חוויותיו בצבא.
חיכיתי לו כל יום שישי. טוב היה לי שנכנס הביתה והנשיקה החמה. ישבתי מולו כשנתתי לו לאכול, הקשבתי למעשיות והיה טוב.
הרומן בין ארי ולביני לא ארך זמן רב ונחתך באמצע. קשה לתאר הממשך של חיים בבית עם חלל הריק. חדרו נשאר כפי שעזב.
הכאב הוא לאין סוף, וגם אין נחמה ליד קברו. כאשר אני פוקדת כל שבוע את קברו, נזכרת בתוכניותי שבניתי עבורו.
מה נשאר לי אישית מארי לעולם ועד זה דיוקנו שציירתי.
ארי,ארי למה רצת קדימה והשארת אותנו מאחור? יותר אין מילים הכל סגור בלב.

אמא (רנה)

 

חבר מספר – דודו מספר

דודו מספר

את ארי הכרתי בחיל האויר במסגרת קורס-הטיס. היינו יחד באותו האגף.
בזמן שהיתנו יחד כ- 8 חודשים נוצר ביננו קשר אמיתי של אימון הדדי מלא ושל צחוק מאותן הבדיחות. היינו יושבים אחד ליד השני בשיעורים כשארי ממש כמעט תמיד מסביר לי פיזיקה וגם במתימטיקה.
בשלב מסוים ארי הודח ממסגרת קרב והודיעו לו לעבור למסגרת נווטות, אך הוא סרב.
הוא אמר לי שזה לא נאה לו בגלל החתימה הארוכה לקבע. ארי סיפר לי כשהדיחו ממסגרת קרב אמרו לו שיש בו תכונות מעולות כאיש צוות אויר (אמינות, חברות, כושר חשיבה, ממש מעל לממוצע) אבל יחד עם זאת הם חושבים שהוא לא יוכל להיות טייס קרב אבל איש צוות אויר בתפקיד אחר, הוא יוכל להיות בודאות.
פגשתי את ארי כשלושה חדשים לפני המלחמה בשיבטה. פגישה כזו חמה מכל הלב. וישר ירידות אחד על השני כמובן לא לפני שארי שואל מה נשמע אצלי בבית? מה שלום האחות שלך מה שלומך?
עם ארי זו הייתה חברות אמיתית שלא תלויה בזה שאנו מתראים יום-יום במסגרת שירות בצבא אלא הרבה מעבר לזה. החברות בינינו היתה בלי כל קשר לזה שאנו לא מתראים בתדירות גבוהה. יכולתי לפגוש את ארי אחרי שנה-שנתיים כמו שקרה ולשבת ולדבר איתו ממש כאילו שאנחנו מתראים כל יום.
נסענו אחר כך לבאר-שבע. בדרך הייתה מכונית תקועה, וארי ישר אומר לי תעצור כדי לראות אם הנהג זקוק לעזרה. עצרנו וחזרנו אחורה. זה היה נהג מבה"ד 1 מישהו שארי הכיר. מיד ארי מנסה לעזור לו, לא כל כך הצלחנו ואני אומר שנזוז כי אנחנו ממהרים וארי אומר לי עוד מעט ומנסה שוב בעקשנות האופינית לו (עקשנות טובה) לבסוף הגיע מישהו שעזר לו ואנחנו המשכנו.
למרות שעד אז לא ראיתי את ארי כ- שלש שנים דיברנו ללא הפסק ערב שלם ונפרדנו בחיבוק.
פגשתי את ארי בכניסה לנבטיה ביום השני למלחמה. אחרי שהיחידה ירדה מהבופור. הפגישה הייתה חמה מאד. התפלאתי איך זה שיש לו כזה מצב רוח אחרי הלילה שעבר, אבל ארי ידע להבליג ולהתגבר כשצטרף.
ארי שואל מה נשמע? ובין היתר הוא אומר לי "מה אתה עושה כאן? זו מלחמה "לך הביתה" מתוך דאגה אמיתית.
הנגמשים האחרונים מגיעים לחניון וארי מסדר אותם בסדר על השביל, היה שם שדה חיטה שעדיין לא נקצר וארי מבקש מהנהגים להזהר שלא להכנס לשדה המעובד ולא לרמוס את החיטה.
חשבתי איך זה שיש לו ראש (זמן וסבלנות) לדאוג לזה שלא יכנסו לשדה המעובד, אחרי הלילה שעבר.
תוך כדי שיחה ארי אומר לי שהוא רעב, הוא ניגש לחייל צעיר שהחזיק בידו עגבניות ופרוסת לחם. ארי עוצר אותו ברוב חשיבות (כמובן עם חיוך על הפנים) לוקח נגיסה מהפרוסה ועגבניה או שתיים.
החייל מחזיר חיוך ובזה הם נפרדים. כל זה בחוש ההומור האופייני לארי.
כעבור מספר דקות מגיע הרכב שבו הניחו את הגופות של החיילים שנפלו בבופור. השליש הגיע וביקש שני אנשים לזהות את הגופות. היה איזה שהוא ויכוח עם הקצינים מי ילך, אף אחד לא רצה. ארי הסכים לבסוף יחד עם השליש הלך לזהות את הגופות.
ארי חשב שכדי להגיע לרכב צריך לנסוע. הוא לקח את הגיפ שהיה שם וביקש ממני להסיע אותו. הבנתי ממנו שאין לו רשיון נהיגה ולמרות שהמרחק היה קצר ארי לא נסע (אין רשיון לא נוסעים) זה אופיני לארי מלחמה ממש והוא לא יסע בלי רשיון אפילו מרחק קצר.
מין יקיות כזו בקפידה על דברים קטנים גם במצבים קשים. הגענו למשאית שבה הונחו הגופות. ארי עולהלמעלה בקור רוח ומרים את השמיכות מעל לאנשים ומזהה אחד אחד, מעודד את השליש ומרגיע אותו.
ועם כל שמיכה שהוא מרים ומזהה הוא אומר מילה או שתיים. "איזה בחור" "הנה זה בחור נחמד" ככה לכולם. אחר כך כאילו שזה מעשה שגרתי הוא יורד מהמשאית וממשיך הלאה. הוא שמר את הרגשות בפנים.
אחר כך התארגן הכוח לכניסה לנבטיה. כיבוש העיר היה ללא קרב. חזרנו והתמקמנו לשינה. למחרת בבוקר התגלה במקום שבו ישנו מספר ניפלי מצרר (חלק מפצצה מתוחכמת שלא התפוצץ) ארי מיד לקח סרט סימון לבן וסימן את הפצצה, סרק את השטח אחר כך עבר בין החיילים והזהיר כמעט כ"א שיש נפל של מצרר וצריך להזהר וכך במשך הבוקר ששהינו שם הוא ישב ליד הנפל והזהיר את האנשים שעברו לידו.
ישבנו שם ליד הנפל, ארי חלץ את הנעלים שלו כדי לאוורר אותם, כי כבר יומיים הוא לא הוריד נעלים. צחקנו קצת ואז ארי סיפר לי מה היה בלילה בבופור.
הוא סיפר לי איך הם הגיעו בלילה לבופור ועוד לפני כן איך הוא הסביר למפקד החדש, מה קורה בשטח, ועדכן אותו לגבי מספר פרטים. הוא סיפר לי על הקרב עצמו ואמר שזה היה ממש קרב רציני. אחר כך סיפר לי על המחבל שנותר בתעלות ואיך ניסו לפגוע בו. המחבל היה יור בבודדת כדי לחסוך תחמושת.
הם השחילו לו רימונים לתוך העמדה וזה לא עזר. מיד אחר כל רימון הוא ירה חזרה. אחר כך זרקו לו רימון עשן וזרחן. תוך כדי הנסיונות לפגוע במחבל נהרג גוני. ארי סיפר לי כיצד נשכב על העמדה והשחיל רימון פנימה. וגם זה לא עזר. ניסו גם לזרוק לו רימון פנימה ללא השהיה.
בסופו של דבר המחבל השתתק. ארי אמר לי: כל כך רציתי להרוג אותו. אולי בגלל שאותו מחבל גם פגע בגוני וגם ידע להשיב מלחמה.
דוד קסלסי

 

גלוייה שנכתבה ביום הנפילה

אהלן. 10.6.82

מצטער, במכתב הקודם שכחתי לכתוב תאריך.
הכל בסדר גמור, לא לדאוג.

ארי

 

מכתב משר הבטחון

גברת רחל ומר אורי ורדי היקרים,

הרשו נא לי, להשתתף בכל לב באבלכם, בהילקח מכם ארי ז"ל.
סרן ארי ורדי נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל ב"מבצע שלום הגליל", בעין זחלתא שבלבנון ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.82).
ארי ז"ל שירת בפלס"ר 95, חת"מ. מפקדיו הגדירוהו כבעל מוטיבציה ורצון עז להצליח. מסור וקפדן, ישר, נכון לעזור לכל, חבר בכל רגע ובכל נושא. מקצועי מאד, התנדב לבצע משימות אף שלא נכללו במסגרת תפקידו. הווה דוגמא אישית. הועלה לדרגת סרן לאחר נפילתו.

זכרו של סרן ארי ורדי ז"ל הוא קודש ונצרנו בלבנו בגאון.

בהוקרה
אריאל שרון – אלוף (מיל.)
שר הביטחון

 

מכתב לאיריס

ארי כותב לאיריס
איריס!
לא יודע למה, אבל פתאום בא לי לספר לך על הארץ שאני אוהב-על אצבע גליל פרושה מתחתיך בתהום, כשאתה יורד מהרמה-מלאה בריכות מים ושדות חרושים.
המון צבעים וגוונים של חום-רגבים, ירוק של עצים ושיחים, וצהוב של קוצים יבשים.
על שמש כל כך גדולה מאחורי מנרה.
על יציאה הביתה ביום שישי ב-1900 כשאלוהים יודע מתי תגיע, אבל ברור כבר שתחזור במוצ"ש- ללא שמץ של מרירות, שמחה בלב.
ובנסיעה להביט למטה ושוב לראות את אצבע הגליל רמות נפתלי ומצודת ישע.
אהבה לנופים לא לאישה.
גם אישה יכולה להיות נופים-זה אופי לראות את לבנון שוקטת מעבר לגדר-חרושה, אנשים עובדים בשדות ביופי-כאילו לא קורה דבר.
ניסיתי לתאר אבל אני יודע, שמי שלא רואה לא יבין (רק אישה של נוף) וגם מחלק מהרואים לא מבינים.
סתם כך, לא בהמשך לשיחתנו ולא מצפה לתשובה "בנידון זה" פתאום, בא לי.
מכתב הוא המשך: המשך של רוח או כוונה, לוא דוקא שיחה אבל תמיד המשך.
(המכתב בהתחלה היה רק נוף אבל ידעתי שצריך לתרגם.)
זוכרת שסיפרתי לך שלפעמים אני רואה ירוק ירוק, ויש ימים שאני רואה ירוק אפור ולא הבנת!

ארי