גדעון פישר ז"ל

בן מרשה ואליעזר
נולד בפרוד
בט"ז באדר ב' תשי"ד , 19/2/1954
התגורר בפרוד
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס ב4.11.1973
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ד באב תשל"ה , 22/7/1975
מקום קבורה: קיבוץ פרוד
הותיר: הורים ושתי אחיות
דרגה: רב"ט

קורות חיים:
נולד ביום ט"ז באדר ב' תשי"ד (19.2.1954) בקיבוץ פרוד. למד בבית-הספר היסודי שבמקום ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר האזורי 'סולם צור' שבגליל המערבי. בילדותו היה ילד סקרן שרצה לדעת הכול. בעל מזג פעיל ונמרץ. היה לו חוש למכניקה. ידע לתקן כל-דבר. גם בעת לימודיו בבית-הספר עבד בענף הכותנה של המשק. למד נהיגה ועבר את מבחן הנהיגה בפעם הראשונה. היה יוצא לבדו עם רכב למשמרות בעבודת הכותנה. כיליד הקיבוץ היכה בו שורשים עמוקים ואף תכנן את חייו במשק וכיצד ישתלב בענף הכותנה לאחר שיחזור מן השירות בצה"ל.
גדעון גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1973 מיד לאחר מלחמת יום-הכיפורים והתנדב לשרת ביחידה קרבית מובחרת. עבר מספר קורסים, מהם קורס-סיור וקורס-מ"כים. הוענקה לו דרגת רב"ט. גדעון חי באינטנסיביות את חיי יחידתו והיה מעורב בכל פעולותיה. חבריו ליחידה סיפרו, שהיה "בעל איכות, עוצמה וביטחון בלתי-רגיל." ועוד מדברי חבריו: "פישר התגלה כבעל דעות מגובשות ומבוססות בכל נושאי-החיים" – לגדעון היתה דעה על כל נושא, הוא לא היסס לומר ולבטא אותה, אפילו לא היתה זו פופולרית במיוחד. היה אוהב חיים מאין כמוהו. אהב לרקוד ריקודי-עם, להאזין לשירים ישנים וטובים, לטייל בארץ ובעולם, וסתם עניינים קטנים של שגרה אפורה. היה נוהג לצעוק ולצהול כל-עת שהתחשק לו… בטוח בדרכו ובעצמו…
ביום י"ד באב, תשל"ה (22.7.1975) נפל גדעון בעת מילוי תפקידו – והוא בן 21 וחצי. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוצו פרוד. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
בני-כיתתו בקיבוץ פרוד הוציאו לזכרו חוברת-זיכרון בשם 'גדעון' ובה קטעי-זיכרונות על גדעון מפי המטפלות, חברים לכיתה, חברים ליחידה, אמו ואביו. באחד המכתבים שפורסמו בחוברת נאמר: "היה לו לגדעון, כמעט תמיד, חיוך על פניו. היה זה חיוך רחוק, קצת מוזר, והיה בו מן הלגלוג." מפקדו כתב: "מאמין אני, שהורים אשר הצליחו לטעת בגדעון חוזק נפשי כזה, צריך שיימצא גם בהם הכוח ללמוד לחיות עם הגורל הנורא שפקד אותם, אותנו, ואת כל היחידה".

 

מאמר לזכרו

גדעון שלי!
יום ההולדת שלך מתקרב. בן 22 היית צריך להיות. למה זה קרה בן שלי?
איך אפשר לשאת את זה?
מאין לקחת כוח?
רק לבכות ולבכות…

אמא

 

מאמר לזכרו – רונית

גדעון צוחק.

לא את צחוק כולם אני זוכרת. כולם הרי צוחקים, אבל אני זוכרת אותו.

לא היה לו צחוק מתגלגל ולא צחוק מתפרץ. צחוקו היה מרוסן כלשהו, כאילו התביש לצחוק ולחשוף את רגשותיו. אבל עשה זאת בדרכו שלו.

לא היה צוחק יפה ולא מיוחד, אבל אני זוכרת.

זכור לי גדעון, בימי בית הספר,
במיוחד בשעורי פיסיקה ומתמטיקה.
הויכוחים עם יאיר על החשמל ועם המורה למתמטיקה.
גדעון היה היחידי שהתוכח עם בנות.

גדעון אהב לרקוד. אני זוכרת אותו רוקד.
תמיד עזר בהכנה ובארגון.

ואני זוכרת אותו עובד בכותנה,
בהשקיה. מרוח כולו בבוץ. ובארוחת בוקר
מלמד אותי להפוך חביתות באויר…

גדעון מעולם לא הלך להלויות.
היתה לו התנגדות חריפה שגרמה לויכוחים רבים.

ואני נזכרתי בכך, כאשר הלכתי ללוותו…

רונית

 

חבר שנפל.

אנו שייכים לדור שלאחרי המלחמה האחרונה. לא עברנו את מאורעות המלחמה על בשרנו.
ישנם חיילים הרגילים בשתי המילים – חבר שנפל.
אנחנו לא.
איננו רגילים בשתי מילים אלו.
איננו רגילים לבטא שתי מילים אלו.
מה בעצם קרה?! ולמה אין…
צחוק וצעקות באו תמיד להוכיח שפישר כאן. חושב, מנתח, פעיל ומשתתף בכל שיחה ובכל ויכוח. בעל עקרונות חזקים שאינו מוכן לזוז מהם ימינה או שמאלה.
בטחון עצמי גדול. נוצר הרושם שפישר תמיד צודק במעשיו. גם כשקיבל עונש מהמ"כ.
והוא חשב שהעונש אינו מוצדק, לא ביצעו ובסופו של דבר קיבל עונש יותר רציני.
"ההגיון הבריא של הצוות" – קראנו לו.
חוקר, דורש ומעמיק בכל דבר ומנסה בדרכו האופינית להסביר בהגיון שקשה לערער.
חבר שנפל… כמעט שנתיים ימים היינו ביחד. אכלנו, שתינו, רבנו וחיבבנו – משפחה אחת. כלום לא נעלם מעינינו, רצונות, תקוות, אכזבות, מאוויים, שמחות ודכאונות. בנינו לעצמנו פירמידה איתנה, שעמדה על בסיסים איתנים ושהיתה בנויה על אמון הדדי בין איש לרעיו.
היום, שלושים יום לאחר שאחד מעמודי התווך שלה התמוטט, ניסינו לבנות אותה מחדש, אבל הפעם על זכרונות ותמונות וזה קשה…
שלושים ימים עברו ועדיין לא תפסנו שלא תחזור אלינו עוד. עדיין חיים אנו עם הצחוק הבריא שלך…

חברים מהצוות בסיירת

 

מכתב מאיטליה

אל משפחת פישר:
אתם רואים שהייתי גם בפיזה. מגדל מרשים מאוד והוא עומד באמת עקום! ניסינו לישר אותו, אך לא הלך לנו. איטליה היא ארץ חמה מאוד. כמו ישראל. לא הספקנו להגיע לאיטליה וכבר "סיבנו" אותנו. שטנו לאי קטן שהיה עליו ארמון יפה, אבל הארמון היה סגור ולא ראינו שום דבר. שלא כמו בשוייץ באיטליה האיטלקים הם לא כל כך נקיים, אבל מאוד פראים על הכביש. ממש מסוכן לנסוע, ומישו באמת מפחד מאוד. אבל מקוה שיהיה בסדר.

שלכם גדעון

 

מכתב מגדעון

לכולם שלום!
הגענו לבקו"ם בשלום. לא מורגש שאנחנו נמצאים בתקופת מלחמה ולכן אני עדיין יושב פה. בינתיים אינני יודע לאן ישלחו אותנו, אך אמרו לנו שמחר יפנו אותנו מפה. היתה לנו הרצאה, די מעניינת, של מפקד הבסיס. לא עושים כלום, יושבים ומחכים למיון. אני לא יודע אם אצא בשבת. זה תלוי לאן אני אלך.
שלום ולהתראות,
גדעון