גיל בן עקיבא ז"ל

בן יהודית ויעקב
נולד בכפר יהושע
בז' באייר תשכ"ב , 11/5/1962
התגורר בכפר יהושע
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס ב19.10.1980
נפל בקרב
בט"ז בסיון תשמ"ב , 6/6/1982
במלחמת שלום הגליל
מקום נפילה: בופור
באזור לבנון
מקום קבורה: כפר יהושע
הותיר: הורים ושתי אחיות ואח
דרגה: סמל

 

קורות חיים:

נולד בכפר יהושע, ביום ז' באייר תשכ"ב (11.5.1962). שמו של גיל ניתן לו לזכרה של דודתו גילה, שנהרגה בעת שטיילה לסלע האדום (פטרה) בשנת 1953. אמו היא בת למשפחת הלוי – מראשוני המושבה כינרת, ואביו – בן למייסדי כפר יהושע. לגיל הייתה ילדות חמה וירוקה, בין בעלי-החיים והשדות שבמשק הוריו, כשהוא מוקף באהבה.למד לנהוג בגיל צעיר, בטרקטור, והיה לשותף מלא הנושא בנטל העבודה. גיל אהב מאוד את אורח החיים החקלאי בכפרו, וגם כששירת בצבא, לא חדל לשאול ולהתעניין בנעשה בביתו במשק, ואף לתת הנחיות מרחוק. גיל למד במוסדות החינוך אשר בכפר יהושע: מגן הילדים ועד סיום בית-הספר התיכון. הוא היה נער אהוב ומקובל על הילדים והמורים. רחב כתפיים היה גיל, ידיו שריריות, וחיוך תמידי על פניו, כמו מתנצל ונבוך. וכך זוכרת אותו אחת מבנות כיתתו "הילד הזה, הנער הזה, כמעט גבר, זה שעומד בינינו בכל התמונות, גבוה, בולט ביופיו, מחייך לתומו, גיל. לא המצלמה אהבה אותו, הוא היה באמת כזה – אנחנו אהבנו אותו". גיל היה ספורטאי טוב, הצטיין בשחייה, ואהב מאוד לרכב על סוסתו. כאשר היה רוכב על סוסתו, היה המחזה כתמונה יפה: הנער הנאה והסוסה כמו היו לאחד. "יש לי סוסה, ואני אוהב מאוד לרכב", ציין גיל, כשהתבקש בבסיס הקליטה לרשום את קורות חייו הקצרים. בעת היותו תלמיד בבית-הספר התיכון, הדריך לזמן-מה קבוצה של ילדים צעירים ממנו בכפרו. הם אהבוהו מאוד, והוא נהנה במחיצתם. בשנה האחרונה של לימודיו בתיכון, הכין גיל עבודת-גמר יפה בנושא גידול תירס, והשקיע בכך מחשבה ואף עבודת כפיים רבה בשדה. לקראת גיוסו לצה"ל האריך גיל באימוני ריצה על הכביש בכפרו. כי רגליו היו חלשות יחסית לגופו החסון. וקשיים רבים ניגרמו לו בעטיין – אך גיל, שהיה שאפתן ובעל רצון עז, לא נכנע,.

באוקטובר 1980 הוא התגייס לצבא, והוא כניצן שזה אך החל להתפתח וניכרים בו השינויים החלים בגוף וברוח. וכך כותבת אחת מחברותיו לכיתה "גיל של הכיתה, עם החיוך העוקצני מעט. העקשנות הרצון להוכיח את עצמו (דבר שבא לידי ביטוי במיוחד בצבא). קצת נוקשה ומחוספס. וכמו כולנו – חושב הרבה על הצבא – אשר עם בואו מתחילים להרגיש בשינויים החלים בגיל – הסתכלות שונה על העולם, ובגרות חדשה", כשלא הצליח להגיע אל היחידה ששאף אליה, התנדב גיל ל"גולני", כדי לשרת בסיירת, וכך היה. בתקופת שירותו בסיירת, נהנה גיל מהחיים במחיצת חבריו, והווי הסיירת מילא את עולמו. בד בבד, הוא שמר על קשר עם חברי ילדותו. חבריו מן הצבא מתארים אותו: עלם חסון ונאה, חייכן, המוכן לעזור ולהקשיב, קשור מאוד לביתו, לכפרו ולנופי העמק . בחג השבועות בשנת תשמ"ב ביקר בפעם האחרונה בביתו ונראה כמי שרובצת עליו מועקה, "תן איזה תמונה, שיזכרו אותי לפחות", אמר לשכנו שצילם בחגיגה – ואכן זו הייתה תמונתו האחרונה, פעמים אחדות אמר לאמו, כי הרגשתו קשה מפני המלחמה הקרבה, הוא חש כי לא ישוב ממנה חי. בשבת שלפני תחילת המלחמה, הספיקו הוריו לבקרו ביחידתו. וזו הייתה הפעם האחרונה שראוהו: הוא התרחק לאט מגדר המחנה. כפוף קמעה ותיק הממתקים שהביאו לו מהבית, תלוי ברישול של חן על כתפו.

ביום א' (6.6.1982) יומה הראשון של מלחמת שלום הגליל, עלה גיל עם יחידתו אל מבצר הבופור. בלילה שבין ה-6 ל-7 ליוני, ט"ז בסיוון תשמ"ב נפל במהלך כיבוש הבופור יחד עם עוד 5 מחבריו. גיל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין שבכפר יהושע. הוא הניח אחריו הורים, שתי אחיות, שאיתן אך החל לקשור יחסים של בגרות, ואח קטן שאהב כנפשו.

במלאת שנתיים לנפילתו, הוציאה לאור משפחתו חוברת לזכרו, ובה כתבה אחותו: "כל כך הרבה נשאר לנו מגיל – וכמעט כלום. דווקא עכשיו הלך מאיתנו, בדיוק כשאבא והוא התחילו להבין אחד את השני. בדיוק בימים שאני ואלינער התחלנו להכיר אותו ממש, ושאמא התחילה לדבר אתו על דברים שמעבר לעבודה וללימודים".

 

 

מסלול ניווט לזכרו – יתדות.

 

מאמר לזכרו – אבא

גיל בננו בכורנו, אשר אהבנוך.

החוטר הרענן שצמח מגזע משפחתנו הגדוע.

גם עליך עלה הכורת.

אביב בארץ ויום הזכרון בשער.

עוד מעט וימלאו שנתיים למותך,

והזמן שחולף אינו מקהה את הכאב.

עשרים שנות חייך נמחו כלא היו, רק שמך המשורטט

בבטון שבחצר מעיד שהיית פעם עלי אדמות.

 

מאמר לזכרו – חברת ילדות

הילד הזה, הנער הזה, כמעט גבר, זה שעומד בינינו בכל התמונות. גבוה, בולט ביופיו, מחייך לתומו – גיל. לא המצלמה אהבה אותו, הוא באמת היה כזה – אנחנו אהבנו אותו.
גיל נהרג בחלקת ארץ זרה, עוינת, רחוקה. במלחמה, שאר כך קראו לה מלחמת השלום. לגיל אולי עכשיו שלום.
מישהו שלא הכיר אותו, יכול היה לכתוב בעתון שנהרג כגיבור, אבל אנחנו יודעים, הן גדלנו כאן ביחד, בחלקת הארץ שלנו, הקרובה, היפה.
אנחנו ודעים, שאף פעם לא היה גיבור. ההצלחות לא באו לו בקלות. הוא עבד קשה בשבילן. תמיד קיבל הכל כל-כך ברצינות. כל כך פחד מכשלון, וכל כך היה חשוב לו להצליח. לא כמו גיבור: כמו בן אדם עם החולשות הקטנות שלו, אותם הדברים שעשו אותו כ"כ אהוב.
אני רוצה לכתוב על גיל שהיה חלק חשוב כל-כך בילדותי פה. חלק יפה. על גיל כמו שהכרתי אותו שנים רבות של התבגרות ביחד. אני רוצה לכתוב מפני שאינני רוצה לשכוח. הרי מלאו לו רק 20 שנה, ואנשים בני 20 לא כותבים על ילדותם בעבר. הם כמעט עוד חיים אותה, והם זוכרים אותה קרוב, טרי מדי, לא מפחדים לשכוח. כך גם גיל. חייו הם מציאות, שאי אפשר לוותר עליה ולכתוב. אי אפשר להפוך אותו למסכת של הספדים, שהרי כל כך לא אהב זאת. היה מעשי מדי, עצוב מדי. גיל לא היה אדם בשביל לכתוב עליו שירים – צריך לראות אותו, לחייך, להרגיש. אני שומעת אותו אומר – "כ"כ יבש פה בכפר, אין מה לעשות". כמו כל יום ששי. לא לחייך הפעם בהסכמה, ולא להפוך את כל זה לדמעות. פשוט להגיד לו – "גיל, לא היה פה יבש, עברנו חורף שלם והיה המון גשם, אבל אתה לא באת, ואנחנו חיכינו לך".
אני רוצה לכתוב על גיל, והנה אני כותבת על עצמי. משהו בתוכי מזכיר לי – גיל אבד במלחמה, שאחר כך קראו לה מלחמת השלום, ולגיל עכשיו בודאי שלום.

 

מאמר לזכרו – מהאחות אלינער

גיל הוא חום, ואהבה וחיוך.

לפעמים הוא נראה כל כך רחוק ממני, בלתי מוכר כל כך; נשאר בתחום האח הגדול, – שאני – הקטנה לא יכולתי להתקרב אליו,ואותו מכתב, שהעזתי לכתוב לו – בפחד ויראה, שאולי יכעס. אבל הוא שמח, ותמה על החשש. אותו מכתב, שהיה הראשון, היה גם האחרון.

בחלומות כשרואה את גיל,

מחבקת ומנשקת אותו.

פעם – כשהוא שוכב בין המתים

פעם – כשהוא חוזר אלינו – החיים

כל כך אוהבת אותו

ורוצה לגעת בו –

לאחוז בידו.

בבקר עם היקיצה

נשארת רק התחושה הנוראה

של הוודאות, של המציאות

של האין.

 

מאמר לזכרו

גיל יקירי – קיץ בעיצומו עכשיו. האויר מלא בקולות התורים, גרגורים של אהבה, של בנין קן וגדול צאצאים. אני באה לבית הקברות, ומכל עבר עולים קולות התורים. בשקט המיוחד של המקום ההוא. בדממה שאין לה פשר. במרפסת שעל יד חדרך זוג תורים בנה לו קן על אחד העמודים – כמו בכל שנה. אני רואה שם שני גוזלים, וחןשבת לעצמי, שאתה אף פעם כבר לא תזכה לאהוב, לבנות קן ולגדל בו ילדים. אבא ואני, שזאת אמנם עשינו – לא הצלחנו לשמור עליך, ומשום כך לא מרפה ממני תחושת הכשלון. אף אחד לא הצליח לשמור עליך מפני הרע בני הטוב, ובשיחותי עם הורי, שהן לא מן העולם הזה, אינני מרפה מהם – מדוע לא שמרתם עליו, שם למעלה?