גלעד גילי ליטן ז"ל

בן אלישבע ויצחק
נולד בגשר הזיו
בא' באב תשי"ב , 23/7/1952
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס בספטמבר 1971
נפל בקרב
בכ"ו בתשרי תשל"ד , 22/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: מוצב החרמון
באזור רמת הגולן
מקום קבורה: נהריה
חלקה: 03, שורה: 01, קבר: 03.
הותיר: הורים ושתי אחיות
דרגה: רב"ט

בעל עיטור העוז

 

קורות חיים:
גלעד, בן אלישבע ויצחק, נולד ביום א' באב תשי"ב (23.7.1952) בקיבוץ גשר הזיו. הוא למד בבית-הספר היסודי על שם וייצמן בנהריה, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית חינוך תיכון אזורי, בגליל המערבי. גילי- כפי שקראו לו הכל- היה איש הטבע. הוא אהב את האדמה שרגליו דרכו עליה והרבה לטייל ברחבי הארץ עם ידידיו, עם בני משפחתו ובעיקר עם חניכיו בתנועת הצופים. את הטיולים הכין בקפדנות, והיה הולך קודם וסוקר את המסלולים המיועדים לטיול. הוא קיווה לעסוק בחי, בצומח ובאדמה, לאחר שיתפנה ממילוי חובותיו למדינה. אהבתו השנייה של גילי הייתה – הים. הוא היה בן שתים-עשרה כאשר הצטרף, יחד עם אביו, לימייה של "הפועל" ולמד להשיט סירות בים. הוא הרבה לשחות ואף השתתף במשחים ארוכים.
גילי היה חבר פעיל בתנועת "הצופים" ויחד עם צוות המדריכים, העמיד קבוצה גדולה של חניכים, שראו בו סמל ומופת. מרשימה במיוחד הייתה הידידות שנרקמה בין החברים בצופים, ידידות שלא נותקה גם לאחר שהתפרקה החבילה וכל אחד יצא לשרת בצה"ל. גילי זכה לנסוע פעמיים לחוץ-לארץ. בפעם הראשונה יצא במסגרת הקבוצה, שאורגנה על-ידי עיריית נהריה ונשלחה לכנס-נוער בינלאומי בברלין המערבית. גילי רכש שם ידידים רבים, נורווגים, אנגלים וגרמנים וביניהם גם כומר צעיר, שהרבה לשוחח אתו. בשנייה נסע בשליחות הצופים לג'מבורי ביפן, שם בילה גם שבוע ימים בטיולים ברחבי הארץ. "טוב להיות ישראלי בחו"ל", כתב גילי מן המזרח הרחוק. "מקבלים אותנו בכל מקום בכבוד ובאהבה".
גלעד התגייס לצה"ל בסוף ספטמבר 1971 והוצב לחיל האוויר (קורס טייס), הוא הוכיח כי הוא מסוגל להתמיד במאמץ לימודים מרוכז והצליח לעמוד במשך שבועות ארוכים בלימודים העיוניים, שדרשו ריכוז ומחשבה. לבסוף הגיע גילי לסיירת, שם מצא פורקן גם ליצר הטיולים שלו, שלא מצא את סיפוקו בחיל האוויר. הוא נהנה מחישול גופו באימונים הקשים ורכש לעצמו ידידים רבים, בזכות נכונותו תמיד לעזור לזולת ובזכות מסירותו הרבה לתפקידים שהוטלו עליו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה גילי עם כוחות החי"ר ברמת הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) יצא עם יחידתו לכבוש מחדש את מוצב החרמון שנפל בידי הסורים. המערכה החלה בשעה שתיים לפנות בוקר, תחת אש חזקה של הסורים. גלעד נפגע בפעולה זו וכעבור זמן מת מפצעיו. בן עשרים ואחת היה גילי בנופלו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב"ט והוענק לו "עיטור העוז". בתעודה שנתנה להוריו נאמר: "ביום 8 באוקטובר 1973, בקרב הראשון על החרמון, חיפה גלעד ליטן ז"ל על נסיגת הכוח מן הרכס. כשהתברר שחייל אחד נעדר, התנדב גלעד ליטן, יחד עם חייל נוסף, לעלות שנית לחפש את הנעדר. לאחר שנתקלו באש עזה ולא מצאו את החייל, חזרו לכביש. ב-12 באוקטובר 1973, בזמן פריצת דרך-גישה למוצב, התנדב גלעד ליטן להיות הראשון שיבדוק את הדרך. כשגילה מוקשים, סימן אותם וארגן את מעבר השיירה דרכם. ב-22 באוקטובר, בקרב השני על החרמון, קפץ גלעד ליטן כדי לגרור לאחור את מפקדו שנפצע. בזמן הקפיצה נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו. במעשיו אלה גילה אומץ-לב למופת, רוח התנדבות, יזמה ואחוות-לוחמים".

 

מסלול ניווט לזכרו – כחל.

ספר לזכרו – ליטן גלעד ז"ל

 

מאמר לזכרו – אלישבע

מהו המוות
אתה שאלת אותי לפני שנים, ביקשת שאסביר לך את המוות. נדמה לי, שהיום הייתי יכולה להסביר לך. המוות זה שיכחה, זה אבדון, זה "בלי". זהו המוות בשביל הנותרים. זה לראות את החיים מסביב בלעדי…
זה לראות ילדים גדלים, בקושי יודעים שהשם גילי מדבר אלי. זה ילדים שנושאים את השם או את דומיו. אנו רואים את הילדים, קוראים להם בשמם, וחושבים על מישהו אחר. וזה גם ילדים שאינם נקראים בשם הזה כדי להיבדל וכדי לא להכאיב – זה עולם בלי המת הזה.
המוות זה שתיקות ארוכות ובליעת מילים וזה מחשבות "מה היה אילו, אילולא…" וזה ניסיון לקיים זיכרונות שנותרו. זו האחזות נואשת בזיכרונות דועכים, וידיעה שדעיכתם תימשך. זה נסיון לזכור ולהדגיש את הזכרונות היפים ואת כל הזכרונות. לעתים זה לשגות בנסיונות לתאר, הנה הוא כבר בן שלושים-אילו…
לילדים ולנכדים אפשר לגרום שמחות, אפשר גם להנות אתם יחד.
ואותך אפשר רק לזכור. אפשר לנסות לחיות יפה למענך – אך בלעדיך. הכאב הזה בלעדי, אפשר לחוש אותו, אפשר גם לנסות לדבר עליו, הוא לא מתעמעם, הוא יציב וקיים – יותר ממך עצמך!… שוב עלינו לחרמון, לראות את המקום בו חיית את רגעיך האחרונים, לראות את הארזים שנטענו, היגדלו? הידברו אל בני-אדם אחרים? העצים עומדים – אתה אינך… אתה חסר כשרע לנו וכשטוב לנו. ההיעדר הזה גם הוא נוכחות.
מכינים את הבית לבוא הילדים ואין מונים אותך. אין צורך לשים צלחת וכיסא ובכל זאת מלא הבית – כמעט.
רבים באים ולא אתה. אתה כאן ולא כאן. האם אתה חי רק בתוכנו, בנפשותינו? שמך חקוק באבן.
אני מדברת אליך ואתה לא עונה.

אלישבע

 

מאמר לזכרו

גילי איש הטבע
גילי היה איש הטבע, אהב את האדמה אשר דרכו רגליו עליה. הרבה לטיל עם המשפחה, עם ידידים ובעיקר עם חניכיו הצופים- טיולים אשר את מרביתם הכין בקפדנות ע"י הליכה מוקדמת במסלולים המיועדים. הוא קיווה לעסוק בחי ובצומח ובאדמה של ארצנו, לכשיתפנה, אחרי מילוי חובותיו למדינה.

 

מכתב הביתה

לכולם המון שלום, 27.3.72
כהרגלי בזמן שמירה, כשיש המון זמן חופשי ולא חופשי, זאת אומרת מוגבל מבחינת מעשים, אז אני מתיישב ופותח בסדרת מכתבים. זאת כבר השעה התשיעית של השמירה ועדיין עומדות לפני עוד 3 שעות. נקווה שהם יעברו מהר. אתמול קבלתי הזמנה לבר-מצווה של רוני. אולי נרויח שבת בצורה כזו.
אתמול כמעט באתי הביתה בתור חניך מצטיין, אך ברגע האחרון נזכר המדריך שלא כתבתי עונש מסוים. בניווט של היום הראשון כמעט התייבש אחד החבר'ה מהכיתה. למזלנו תפסנו את זה מייד בהתחלה וטיפלנו בזה כראוי כך שהכל הסתיים בשלום… האוכל בשדה כל כך קצת שכמעט אי אפשר להתקיים על זה. המצב מגיע עד כדי כך שלוקחים שקיות סוכר ואוכלים את הסוכר סתם כך. אפילו לחם אין מספיק ושיא החוצפה של הסגל היתה כאשר ביום האחרון של התרגיל נגמר הלחם, שחלק נכבד ממנו הם גמרו. התחילו לצעוק עלינו שאנחנו גנבנו. עם הזמן מתגלה הסגל כחלש. לעומת זאת הופתעתי לטובה מהמדריך האישי שלי. בזמן האחרון ממש נעים לחיות איתו.