חיים דובקין ז"ל

בן זהבה ונתן
נולד בתקומה
בה' בחשוון תשכ"א , 26/10/1960
התגורר בתקומה
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס ב1.8.1979
נפל בקרב
בג' בתמוז תשמ"ב , 26/6/1982
במלחמת שלום הגליל
מקום נפילה: בחמדון
באזור לבנון
מקום קבורה: ירושלים – הר הרצל
אזור: א, חלקה: 21, שורה: 06, קבר: 07.
הותיר: הורים, שלושה אחים ושתי אחיות
דרגה: סגן

 

קורות חיים:

נולד ביום ה' בחשוון תשכ"א (26.10.1960) במושב תקומה שבנגב. ביתו של חיים היה דתי. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ סעד ובישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. בן-זקונים היה חיים להוריו. הוא המשיך במסורת המשפחה, שמר על מצוות התורה ולמד בישיבה. הוא ראה בשמירת המצוות אורח-חיים, המתאים לצעיר יהודי המטפח אהבה לעם ישראל ולארץ-ישראל.

חיים השתייך לתנועת "בני-עקיבא". ערך טיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ, והדריך בטיולי תנועת-הנוער. הוא אהב אמנות, ציור וצילום, ובביתו היה לו ציוד משוכלל לתחביביו. חיים אהב לקרוא סיפורי טבע ונוף, ורכש ספרים רבים בנושא זה.
הוא עסק בצפרות, והיה בקי ברבים מסוגי הציפורים המקננות בארץ. חיים אף שלח ידו בכתיבה, כתב על חוויותיו וחיבר סיפורים. אחרי מותו נמצאו בעזבונו ציורים, סיפורים קצרים ורשימות. בין השאר כתב: "דעו לכם שאהבתי אתכם כולכם, אל נא תתאבלו עלי כל הימים, לא לשם כך הקרבתי את חיי, את חיי נתתי על מנת שתשמחו, על מנת שאתם תוכלו לחיות חיים שכה אהבתי והמשיכו לחיות כרגיל והגשימו את חלומותי, את הדברים שאהבתי: את השדות המוריקים, את המרחבים הפתוחים, את הארץ והמולדת, כל פיסת קרקע מארצנו, כל אתר ואתר מיפי מולדתנו, העם היושב בה ותורתו, תורת הארץ, ואז תדעו שאני לא מתתי, לא, אני חי ומלוה אתכם תמיד בכל חייכם, כי אתם מגשימים את מה שאני שאפתי להגשים בחיי".
לקראת גמר לימודיו בישיבה התיכונית שאף חיים להתגייס ליחידה קרבית מובחרת, שבה יוכל גם למצוא ביטוי לתחביבו כסייר ושוחר טיולים. כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, הוא הלך לישיבת "אור עציון" שבמרכז שפירא, כדי להכשיר עצמו מבחינה רוחנית לקראת השירות בצה"ל. הוא המשיך לשמור על קשריו עם הישיבה גם בשנות שירותו. חיים ביקש למצוא בשיעורי-הדת תשובות לשאלות ערכיות, שהתעוררו בליבו במהלך שירותו.
בשנת 1979, התגייס חיים לצה"ל ושירת בחטיבת גולני. הוא עבר בהצלחה את תקופת הטירונות והתקבל לסיירת, למרות מגבלתו הגופנית – רזון. חבריו חיבבו אותו ורכשו לו כבוד. הם העריכו את דבקותו באמונתו הדתית. חיים שאף להתקדם בצה"ל כדי שיוכל לתרום לביטחון ישראל. הוא קיווה שיתקבל לקורס קצינים, ובבוא היום ייבנה את ביתו מעבר לקו הירוק.
באוקטובר שנת 1981 סיים חיים בהצלחה קורס נהגי נגמ"שים. במאי 1980, הוא עבר קורס סיירים ועלה לדרגת רב"ט, בראשית שנת 1981, הוא סיים קורס מ"כים, ומיד לאחר מכן התקבל לקורס קצינים, בקיץ 1981 קיבל סג"ם חיים את הפיקוד על מחלקת סיור בחטיבת גולני, ופקד עליה גם במלחמת שלום הגליל. ביום העצמאות הל"ג של מדינת ישראל, כשגבול הצפון היה נתון להתקפות מחבלים, כתב: "אנו עומדים כנראה לפני קרב. כעת השקט שלפני הסערה. מי יודע מי מאתנו יחיה ומי ימות. עלינו לדעת שמי שיוצא למלחמה זוכה בזכות גדולה. הוא מגן על ארצנו ומולדתנו, על עמנו וערי אלוקינו… ודאי שעלינו לרצות להילחם. הבא להרגך השכם להרגו, אם כי השאיפה היא להגיע לימים של שלום".
ביום ג' בתמוז תשמ"ב (24.6.1982), לחם חיים סביב העיר בחמדון. יחידת צנחנים במילואים, שהייתה במקום, נותקה והותקפה על-ידי כוחות סוריים. מזון היחידה הנצורה ותחמושתה הלך ואזל, והיה צריך ליצור עמה קשר ולהביא לה אספקה. חיים, שכבר רכש לעצמו שם של סייר ונווט מעולה, נקרא למלא את המשימה. הוא הצליח לנווט את יחידתו דרך כוחות הסורים, לחדש את הקשר עם יחידת הצנחנים ולהביא להם אספקה. בלילה הוא קיבל פקודה להתקדם ולכבוש את אחת הגבעות באיזור. גם את המשימה הזו מילא חיים בהצלחה. עם בוקר, פתחו הסורים באש כבדה. חיים היה חשוף על הגבעה שכבש, וצלף סורי פגע בו והרגו.
שר הביטחון כתב עליו למשפחתו: "הוא היה קצין בעל ידע מקצועי שביצע את תפקידיו באופן הטוב ביותר, בעל יוזמה, תושייה ודבק במטרה. אהוב היה על חבריו ומפקדיו".
מפקד יחידתו כתב עליו: "חיים עשה את עבודתו בדרכו השקטה. הוא קיבל כל תפקיד שהוטל עליו בלא ערעור. בקי היה בהלכות היהדות והקפיד לקיים את מצוות הדת, גם כשהתנאים לכך היו קשים".
חיים הובא למנוחות בהר הרצל בירושלים.
בן 22 שנים הוא היה במותו, הוא השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
חבריו סיפרו על דמותו בחוברת שהוציאו לאור לזכרו.
אחרי מותו, הוא הועלה לדרגת סגן.
מסלול ניווט לזכרו – שער העמקים.

 

מפרי עטו

אישיותו ודמותו המיוחדות של חיימ'קה, ניבטות ממכתב שכתב כשנה לפני מותו.

בס"ד, יום העצמאות הל"ג למדינת ישראל, תשמ"א

כעת אנו חוגגים אי שם בארץ את יום עצמאותנו הל"ג למדינתנו, מדינת ישראל. ומכיון שיום עצמאות זה שונה משאר השנים וישנה תחושה מיוחדת, ברצוני להנציח את הרגשות והמחשבות העולות בראשי.

כעת ערב וכבר חג יום העצמאות. אבל רק לפני שעה קלה היה יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולמרות המעבר החד הזה מיום זכרון עצוב לחג עצמאות שמח, אנו העם היהודי יודעים את הקשר ויודעים שאי אפשר את זה בלי זה. הארץ, העצמאות, חרותנו, מדינתנו נקנית ביסורים ובמסירות נפש. אם נתרגם זאת לשפת המציאות אזי על מנת לרכוש דברים אלו – חרות עצמאות לעמינו, המדינה והארץ – דרושים קרבנות אדם. אנשים שנפלו למען מטרות אלו במערכות ישראל אשר בזכותם קיימת מדינתנו ובזכותם נמשכת עצמאותנו. וזהו דבר מתמשך. אנו בעצם כל הזמן במעין מלחמה, בצורה מתמדת, ולפיכך כל הזמן ישנם קרבנות בנפש. האנשים שנהרגים ונופלים ובזכותם אנו חיים, וחיים בצורה בה אנו חיים. דבר זה נמשך וימשך עד לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו שאז לא ישא גוי אל גוי חרב ולא נדע עוד מלחמה. אבל עד אז – נלחם על קיומנו וקיום כל הדברים שלמענם אנו חיים.

כאמור ציינתי ששנה זו היא מיוחדת ויום עצמאות זה שונה מקודמיו וזאת היות לכך שכעת אנו מרגישים ביתר שאת את אשר ציינתי קודם בהקשר שבין יום הזכרון ליום העצמאות. שכן כעת אנו עומדים כנראה לפני קרב, כעת זה השקט שלפני הסערה. ומי יודע מי מאתנו יחיה ומי ימות, מי יוותר מהמלחמה ומי יהרג ויהיה קרבן כשאר הקרבנות שלפניו שנפלו על קדוש ד'.

ועלינו לדעת שמי שיוצא למלחמה זוכה בזכות גדולה מאד בהגנה על ארצנו ומולדתנו ועל עמינו וערי אלקינו. הזוכה במסירות נפש שזהו דבר גדול מאד וזכות גדולה מאד. ולא להיות כאותם יפי נפש הרואים במלחמה כדבר רע מיסודו, כדבר שלילי לחלוטין בכל מקרה, כדבר שצריך לבחול בו בכל מקרה, שכן הרג אנשים זהו דבר מכוער ורע, דבר גועלי. – לא ולא, לא כך אנו צריכים לראות את הדבר. נכון, נאמר "בנפול אויבך אל תשמח" וזה ברור כי התכלית היא בניה ולא הרס של מה שהקב"ה ברא. אבל ודאי וודאי שישנם מצבים בהם עלינו להרוס ולרצות להרוס ולרצות להלחם ולהרוג, וזאת כאשר ההרס הוא בניה או לצורך בניה. וכאשר המצב הוא כזה שישנם המחבלים במדינתנו, כאלו שמפריעים להתפתחותה, כאלו שרוצים להורגנו ולחסלנו. כאשר זהו המצב – ודאי שעלינו לרצות להלחם ולהרוג ולהסיר את השטן הזה, את המכשול הזה ו"הבא להורגך השכם להורגו".

לכן במצבנו אנו, כאשר אני רואה את המחבלים בלבנון המחבלים כל העת במדינתנו ועמנו, וכאשר אנ ירואה את האויבים מסביב "בני דודנו" אשר בסוריה ובמדינות ערב, כאשר אני רואה שאין מנוס ממלחמה – כן, אני רוצה להשתתף במלחמה אם תהיה. כן, להרוג כמה שיותר. להיות בכח הקדמי ביותר על מנת להשתתף כמה שיותר בדברים המכריעים ביותר שבמערכה זו וזאת רק היות למטרה שאני רואה לנגד עיני את המטרה הקדושה של הגנת עמנו ומולדתנו.

אם כי ודאי שהשאיפה היא להגיע לימים של שלום, לימים שלא נזדקק למלחמות ולהרג של אנשים יצירי ד' עלי אדמות, לימים שלא נזדקק אנו לתת קרבנות אדם, לימים שלא ישא גוי אל גוי חרב, לימים שלא נדע עוד מלחמה.

בס"ד, יום ראשון ו' אייר תשמ"א

כעת אכתוב קצת יותר דברים אישיים. ובכן, כנראה שבקרוב ואולי אף בקרוב מאד נצא לקרב וכידוע לא תמיד כולם חוזרים מהקרב, ואין לדעת מי יחיה ומי ימות, העיקר הוא שאני רוצה שתדעו שאני רוצה לצאת לקרב, להיות מהעושים במלאכה, להיות בקו הראשון אפילו אם אני עלול לאבד בכך את חיי. כן, מותי לא יהיה לחינם, מותי לא יהיה כאותם שהלכו כצאת לטבח בשואה (לא באשמתם) על אדמת נכר. מותי יהיה בהגנה על ארצנו ומולדתנו למען העם היהודי שיוכל לחיות כאן בארצנו ויוכל לחיות חיים נורמאליים כפי שצריך.

דעו לכם שאהבתי אתכם את כולכם. אל נא תתאבלו עלי כל הימים, לא לשם כך הקרבתי את חיי. את חיי נתתי על מנת שתשמחו, על מנת שאתם תוכלו לחיות את החיים שכה אהבתי והמשיכו לחיות כרגיל והגשימו את חלומותי, את הדברים שאהבתי: את השדות המוריקים, את המרחבים הפתוחים, את הארץ והמולדת, כל פיסת קרקע מארצנו, כל אתר ואתר מיפי מולדתנו. העם היושב בה ותורתו, תורת הארץ. ואז תדעו שאני לא מתתי. לא, אני חי ומלוה אתכם תמיד בכל חייכם, כי אתם מגשימים את מה שאני שאפתי להגשים בחיי.

היו שלום, חיימקה.