יאיר(מאיר) פרוכטר ז"ל

בן חנה ומיכאל
נולד בסעד
בג' בחשוון תשכ"ב , 13/10/1961
התגורר בסעד
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
תפקיד: מפקד כיתה – מ"כ
התגייס בנובמבר 1979
נפל בעת שירותו
בי"ז בתמוז תשמ"ב , 8/7/1982
מקום נפילה: עתלית
באזור חיפה, כרמל וגליל מערבי
מקום קבורה: סעד
הותיר: הורים, שני אחים ואחות
דרגה: סמ"ר

 

קורות חיים:
נולד ביום ג' בחשוון תשכ"ב (13.10.1961) בקיבוץ סעד שבנגב הצפוני. יאיר למד בבית-הספר היסודי "דעת" בקיבוצו, ובבית-הספר התיכון "יבנה" שבקיבוץ יבנה.
בן בכור הוא היה, ודמותו הייתה למופת בקרב בני-משפחתו הצעירים ממנו ובקרב חבריו. יאיר היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ובאיגוד הספורט הדתי "אליצור". חוסנו הגופני מצא ביטוי בפעילות ספורטיבית שבה הצטיין. הוא היה אלוף בשחייה, הצטיין בריצה למרחקים בינוניים, שיחק כדורסל וכדורעף בקבוצת קיבוצו סעד. יאיר היה בוגר קורס מדריכי כדורעף בגבעת וושינגטון.
גבה קומה היה יאיר ורחב-גרם, ישר-דרך, סמכותי מאוד ומקובל על הבריות. הוא זכה לאותות הצטיינות בתחרויות בקפיצה לגובה ובשחייה. בבית-הספר היסודי בקיבוצו הוא זכה "באות הספורט".
בהיותו תלמיד בבית-הספר היסודי התחיל יאיר לעבוד ברפת, כחלק מתוכנית החינוך בקיבוץ. הוא היה מסור לעבודתו, אך היא נראתה קלה מדי עבורו. הוא העדיף לעבוד בהשקיה, שבה דרוש כוח גופני.
יאיר אהב ספרות יפה, גילה נטייה לביולוגיה ולפעמים גם עסק במקצוע זה. הוא אהב ילדים קטנים, והיה משחק איתם כשווה עם שווה. בן 15 שנים, כשלמד בתיכון ביבנה, התחיל יאיר להכשיר את עצמו לקראת שירותו בצה"ל. ברור היה לו שיתנדב ליחידה נבחרת, ועל כן התחיל באימוני כושר.
כחצי שנה לפני שהתגייס למד יאיר בישיבה. הלימודים שם קסמו לו. הוא שאף לשלמות, לא רק אישית, ושאף להשפיע על סביבתו. בחיבור, שכתב בבחינת-הבגרות, הוא ביטא זאת: "אני רוצה לראות את החברה סביבי משתנה בעקבות השפעתי. אני רוצה להביא אותם אל האמת ולהנהיגם בדרך בה אני חושב לנכון ללכת. אני רוצה שהחברה תהיה מורכבת מאנשים שיאמינו באמונה שלמה בקיומו של הבורא וילכו בדרכו ובתורתו. אני חושב שמזה תצא חברה מתוקנת הבנויה על ערכים – חברה מוסרית".
יאיר התגייס לצה"ל בנובמבר 1979 ושירת בסיירת בחטיבת גולני. ביולי 1980 עבר יאיר קורס סיירים. בראשית שנת 1981 הוא עבר קורס מ"כים ועלה לדרגת רב"ט. לאחר מכן, עבר יאיר קורס מש"קי סיירים ועלה לדרגת סמל. בפברואר 1982 הוא עלה לדרגת סמ"ר. במלחמת שלום הגליל היה יאיר עם יחידתו בחוד הכוח, שכבש את הבופור. הוא המשיך במסע הקרבות לאורך כל הדרך בגיזרה המערבית בלבנון.
ביום י"ז בתמוז תשמ"ב (8.7.1982), כחודש אחרי שפרצה המלחמה, היה יאיר בדרכו לקיבוץ העוגן, להשתתף באזכרה ביום השלושים לנפילת חברו בקרב. הוא נסע ברכב צבאי, בכביש תל-אביב-חיפה. כשעבר ליד מעקף עתלית, אירעה תאונה, ויאיר נהרג יחד עם עוד שני נוסעים שהיו איתו, בן 20 שנים הוא היה במותו.
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: יאיר היה מעמודי התווך של צוותו ושל היחידה כולה, כוחו הגופני, הרצון העז, ההומור האופייני, המחשבה הבהירה והעמוקה, ומעל לכול – אמונתו החזקה בצדקת הדרך, הפכוהו לאחד החיילים הבולטים ביחידה ואחד האנשים שהופכים למקור של הערצה וחיקוי לחיילים צעירים יותר".
יאיר הובא למנוחות בבית- הקברות בקיבוץ סעד, הוא השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.
קיבוצו הוציא לאור חוברת להנצחתו.

 

מסלול ניווט לזכרו – כרמל-שויצריה הקטנה.

יאיר שלנו – ספר לזכרו

 

יאיר כותב
אהלן אבא ואמא ואחים יקרים!
ראשית אצלי הכל בסדר מחכה למכתבים מכם אפשר להוסיף קצת גרביים ותחתונים (לא להגזים) מה כותב גלעד? עכשיו הכל רגוע, אחרי שעשינו טיול באזור ההררי רב הצמחיה והכפרים, ציורי ויפה עברנו לאזור החוף חונים ליד מלון (3 כוכבים) ונאבקים בפתוי החזק לבזוז את כל הדברים שמסתובבים בין הרגליים. בקצור נשבר מהכל ורוצים לחזור הביתה מהמלחמה המחורבנת הזאת.
לתראות
יאיר

 

מאמר לזכרו
כולנו, חסר אחד
חנצ'ה, מיקי, גלעד, שמוליק ונורית יקרים.
מוצאי שבת, נוטה יותר ליום ראשון ועוד כמה שעות. כולנו אומרים שלום. כולנו. כל אלה שהתרכזו סביב יאיר בדרכו האחרונה. כמו שסגרנו בשישי שלפני. עם יאיר, שלשבת הזאת כולם מגיעים ותהיה סוף סוף שבת כמו כאלה שידענו לפני המבול. שבתות של התכנסות, בליל שישי סביב שולחן ה"פרוכטרים" וממשיך לישיבה על הדשא. ישיבה של ויכוחים והבעת דעה. אם על קיבוץ ואם בבעיות של דת. לא כך רצה הגורל ואת זה המפגש עשינו כולנו, חסר אחד.
אחד שטבוע עמוק עמוק בלב, וכל צעד שאתה עושה במשק הוא צמוד אליך. קשה, קשה, אין כל ספק, צובט מאד בלב וכמה שמנסים להתגבר, הרגשות עולים ומציפים אותך כל הזמן. אך הנה לכם החיים חייבים להמשך ואנחנו כל אחד לדרכו מושך. אך דבר אחד ברור, יאיר את כולנו ממשיך ללוות. ויאיר עם כולנו ממשיך להיות ובית פרוכטר לגבינו ממשיך כתמיד להיות במרכז.
אז בינתיים שיהיה להתראות.
ושנדע אך טוב.

שלכם י.ק.

 

מאמר לזכרו – צוות אבו

יאיר פרוכטר שלנו!

עכשיו כבר הכל שונה
דבר אינו דומה לכשהיה
ונראה כי שוב, לעולם,
לא נהיה כשהיינו
הסקיצידה חסרה אחד ממהיגיה
הצוות חסר אחד ממוביליו
הסיירת חסרה אחד מטובי אנשיה.
להשתולל בחצר ללא יאיר –
זה דבר אחר לגמרי
לשחק כדורגל-סל ללא יאיר
זה לא זה
להלחם ללא יאיר – קשה מאוד
ויכוחים אידיאולוגים ושאינם כאלה
אבדו את המימד המיוחד.
המכה גדולה ממידתנו

צוות אבו (נכתב ע"י יוני)

 

מאמר לזכרו – מפקד היחידה

משפחת פרוכטר היקרה.
יאיר שעמד לסיים את שירותו ביחידה בתקופה הקרובה היה מעמודי התווך של צוותו ושל היחידה כולה.
כוחו הגופני, הרצון הרב, ההומור האופיני, המחשבה הבהירה והעמוקה ומעל לכל אמונתו החזקה בצדקת הדרך הפכוהו לאחד החיילים הבולטים ביחידה ואחד האנשים שהופכים למקור הערצה וחיקוי לחיילים צעירים יותר.
חודש לפניח האסון, ב-6 ביוני 1982, היה יאיר מראשוני המסתערים על מבצר הבופור והמשיך לאחר מכן בקו הראשון לאורך כל מלחמת
"שלום הגליל". יאיר נהרג בדרכו לאזכרת חברו לצוות, בן קיבוץ העוגן שנפל לצידו במהלך כיבוש הבופור.
היחידה המומה וכואבת, מרכינה ראש ומצדיעה לאחד מטובי לוחמיה.

משה קפלינסקי, סרן
מפקד היחידה.

 

מאת ישי קום

במשך השנים האחרונות התגבשה מסורת של זיכרון ליאיר.
כל שנה, בתמוז, נוסעים אנחנו, המשפחה וחבריו של יאיר, (מסעד ומשאר קיבוצי הדרום של הקבה"ד) לטיול אחר צהרים-ערב, המשלה בתוכו גם קומזיץ ושירי ארץ-ישראל.
מעגל המשתתפים מתרחב מפעם לפעם, כשבשנה שעברה צירפנו, כפי שמתבקש באופן טבעי, גם את הילדים שלנו לחוג המטיילים.
דרך זו של זיכרון מעוררת אולי תמיהות. מפגש חברתי עליז, טיול משפחות, צעקות של ילדים ועוד… אולפ מצאנו שזוהי הדרך היפה והמתאימה לכולנו, (משפחה וחברים) לזכור – עבר, הווה ועתיד, את יאיר שלנו.

ישי קום
בשם חבריו של יאיר ז"ל

 

מאמר לזכרו – ישי
למה, ריבונו של עולם

מרגיש כי מרגע לרגע כל האטימות
והקשיחות שדבקו בכולנו בתקופה
האחרונה נמסים וכורעים ברך נוכח דמעה
ועצב של אב ואם.
מול פני אח ואחות המחפשים מנחם.
כל אותה מעטפת קשיחות של אמצע קרב
אשר דוחפת להסתכל קדימה כל הזמן.
הכל פתאום, הכל נעלם.
וצריך להתמודד עם אוייב כלל לא מוכר
אוייב שמוכר יותר בערף, אשר בשבילנו עד כה
לא היה קיים.

עיניים שעד כה ידעו רק יובש מתחילות
גם הן להיות לחות. ותמונות של "לפני"
מתחילות לעלות.
אז באמת, מה נשאר לי לאמר
למה, למה, ריבונו של עולם?

ישי