יאיר צפריר ז"ל

בן איה ושלמה
נולד בקיבוץ גבת
בי"ז בחשוון תשל"ד , 12/11/1973
התגורר בגבת
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
תפקיד: סמל מחלקה
התגייס ב25.11.1992
נפל בפעילות מבצעית
בל' בשבט תשנ"ה , 31/1/1995
מקום נפילה: לבנון
באזור לבנון
מקום קבורה: קיבוץ גבת
הותיר: הורים, שלוש אחיות – רוני, יעל ונועה ואח – ארנון
דרגה: סמ"ר

 

קורות חיים:
אל תוך המלחמה נולד יאיר ב-12.11.73 בעיצומה של "מלחמת יום כיפור", נשתלבה צווחת חייו הראשונה בייללת אזעקת הסירנות. בן זקונים למשפחת צפריר, חמישי במניין האחיות והאחים. ראשית חייו המסלול הרגיל של בן קיבוץ רגיל. בית ילדים, פעוטון ובו שמונה זאטוטים, מחלות הילדות, הצעצועים,, המשחקים, הבכי והצחוק הכל כרגיל, כאחד התינוקות.
בגיל ארבע ל"גן רימון", מקום בו החלו ניצני נוצותיו להחליף את פלומת התינוק. כבר אז מתגלים בו הכישרון והצורך לצייר. בכל מצב, בכל תנאי, בכל זמן. את העיפרון או מכחול הצבע, כך אומרים, היה מניח מידו רק בשכבו לישון, או בשעת האוכל. אז גם מתגלה בו ייחודיותו בקונדסותו ו"בממזריותו", בהיותו השובב המוביל, המנהיג. יודע לארגן את חבריו למשחקים, יודע להשיג את הצעצוע שחפץ בו, או את הסכמת הוריו, על כורחם, לתביעה זו או אחרת שלו. אלא שגם גן-העדן של גן הילדים בא אל סיומו, ועם בני מחזורו עובר יאיר לכיתה א'. את מקום המשחקים והשעשועים תופסים מעתה מחברות הלימוד והספרים. צריך להתאמץ, להתרכז, לשנן, להתגבר על הקושי הבלתי מוכר הזה. אז מאיפה לוקחים את הכוח לכל אלה?
"ביה""ס האזורי העמק המערבי" ביפעת. רמת הלימודים עולה ואיתה הקשיים והצורך להתאמץ. כמקובל, יאיר נער רגיל, מוצא מפלט במעשי שובבות וקונדס נעריים. ורק חיוכו, אשר אין לעמוד בפניו, מושיעו מזעפם ועונשם של המורים. באותם ימים הוא מוצא את דרכו גם אל משחק הטניס. הוא לוקח את הטניס ברצינות רבה. מתאמן, משקיע מכישוריו וזמנו, ומגיע להישגים בלתי מבוטלים, כאשר הגביעים האישיים, בהם זכה בתחרויות השונות עדות לכך. כמורשת משפחתית, נכנס לעבוד ברפת, אך כעבור זמן עובר לעבוד ב"פלסטרו". וכמו שבזמנו, כמשימת בר מצווה, צייר את הזברות המפורסמות על קירות המקלט של אולפן הווידאו ("אולפן זברה"), כך גם עיטר את קירות אולם השיחול של "פלסטרו". ועד היום אפשר למצוא את כל צוות השיחול של אותם ימים מצוייר לתפארת על קירות האולם, מעשה ידיו להתפאר.
בתום י"ב שנות לימוד מתחילים בני הכיתה לארגן את הטיול המסורתי ליוון. יאיר, אשר פלומת זקן ראשוני מתחילה להנץ על לחייו, הוא הרוח החיה בדירבון, בעידוד ובאירגון. הטיול יוצא לדרך, יחד עם בני קיבוץ דורות. ההנאה, הריגושים והרשמים, כל אלה ממריאים אל על ומעל כולם מאושר יאיר. בטיול זה פגש והכיר את נעמה , בת קיבוץ דורות. והאהבה פרחה. לקראת הגיוס לצבא סימן לעצמו את סיירת גולני כיעד לשירותו. לא קלים היו המבדקים והגיבושים לקראת השגת יעד זה, אך הוא עמד בכולם. נראה כי גופו הנערי, אשר לא היה מן הגדולים, אצר בתוכו כוחות גנוזים רבים וחזקים. ואולי היו אלה גם כוחות הנפש והעקשנות, אשר עזרו לו לעמוד במסלול הייחודי של הסיירת ובקשיים שהתלוו אליו.
יאיר בצבא, כבר לא נער קונדס ולא מעשי שובבות הם המאפיינים אותו. לפתע בגר והרצין. את הצבא הוא לוקח ברצינות ובאחריות. הכל צריך להיות טיפ טופ. כל דבר במקום ובזמן. הרובה נקי ומסודר, החגור שלם ומתאים, האביזרים הנלווים במקומם, דיוק וסדר. עד כדי פנדנטיות כמעט. הוא עומד במשימות, מתקדם מבחינה מקצועית והופך להיות חייל למופת, במחיר של הרבה מאמצים וזיעה. את מרבית שירותו הצבאי הוא עושה עם חבריו באיזור הסכנות של גבול לבנון, תוך שהוא משתתף בפעולות הסיירת השונות. בשבועות האחרונים עסק בהדרכת טירונים. בהכנת "דור המשך" לסיירת. משימה אשר רק הטובים נבחרים אליה. וגם כאן במלוא הרצינות והאחריות. לקראת מבצע מיוחד של הסיירת, נקרא להצטרף אל צוותו המקורי. הכוח מתכונן ומתארגן. ביום שלישי 31.1.95 יצאו יאיר וחבריו לפעולה נועזת בעומק שטח האויב. בקרב שהתחולל נפל, וחבריו נשאוהו אל ביתו.
והזמן עמד מלכת…

 

מסלול ניווט לזכרו – מסע כומתה-90 ק"מ-סוף טירונות יחידה.

ספר לזכרו – צפריר יאיר ז"ל

 

קורות חיים מתוך ספר יזכור

בן איה ושלמה. נולד ביום י"ז בחשוון תשל"ד (12.11.1973) בגבת. אח לרוני, יעל, נועה וארנון. יאיר למד בבית-הספר היסודי בגבת והמשיך בבית-הספר האיזורי "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת.
בסוף נובמבר 1992 התגייס יאיר לצה"ל והתקבל לגולני. במהלך שירותו סיים בהצטיינות מספר קורסים, ביניהם, קורס צלפי חי"ר, קורס מ"כים וקורס מש"קי סיירים והוענקה לו דרגת סמ"ר. מפקדיו מספרים שיאיר היה אחד מעמודי התווך בצוות שלו, לקח הכול בהומור, גם ברגעים הקשים והמתוחים, כשחיוך תמידי נסוך על פניו. יאיר היה סמל מחלקה וצלף בפלוגת הסיור של חטיבת גולני.
ביום ל' בשבט תשנ"ה (31.1.1995) נפל יאיר בקרב בלבנון, בהיתקלות עם מחבלים באזור יעתר. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גבת. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.
לקראת יום השנה לנפילתו של יאיר הוציאו בקיבוץ גבת חוברת לזכרו.

 

מאמר לזכרו – מהאח ארנון

יאיר אחי

הלכת לי ילד, אח וחבר-
הלכת ואיתך חלק ממני
הלב מסרב לעכל את לכתך
הראש מתקשה להבין…
מנסה לכתוב ולדבר אליך
ואין לי מילים.
תמיד היית חלק ממני
ולעד תשאר.
אני מאמין, כי לעום לא ניפרד באמת
אוהב וכל כך מתגעגע.

 

מפקד הסיירת

באשר נלך
רק לפני שנה, כשסיימת "מסלול", שאלתי אותך מה תרצה לעשות כסמל בסיירת. לא הפתעת אותי כשהשבת שברצונך להמשיך בדרך הקשה ולפקד על צוות צעיר, כדי לחנכו וללמדו את מה שאתה ידעת לעשות כל כך טוב.
לא היה לי ספק, שכמו שידעת עד אז לעשות כל דבר בהצלחה, תדע לעשות גם את התפקיד הזה בהצלחה. ואכן לא טעיתי. יחד עם חבריך, הצוות צועד קדימה בדרך הנכונה.
השבוע קראתי לך למשימה בלבנון. שוב נידרשת לתת מעצמך ושוב עשית הכל עם חיוך קטן בזווית הפה. לפני שיצאנו שאלת אותי "איך יהיה?" ורק ביקשת להאט, כי המשא שנשאת על כתפיך היה כבד. ביצענו את המשימה בהצלחה, יאיר. פגענו במחבלים, אך המשא בדרך חזרה היה כבד, כבד מאוד; נשאנו אותך על כתפינו. אש המחבלים פגעה בך ושוב לא נזכה לאותו החיוך שלך. הסיירת כולה מרכינה ראש לזיכרך, יאיר. קשה לי לדבר אליך בלשון עבר. גם בעתיד, תמיד תהיה עימנו ובאשר נלך תלווה אותנו בעיניך המחייכות.

א.
מפקד סיירת גולני

 

מאמר לזכרו – ההורים

הבן יקיר לנו

צעיר ילדינו, הקטן שבחבורה – בפריחתך.
זוכרים את ימיך שכל כך אהבת –
את התבונה, חוכמת המעשה עם השמחות המתפרצות
והדחף להספיק, לטעום מכל דבר, לא לאבד זמן –
כאילו ידעת…
חיים של הרף-עין ושלמים על אף הכל –
ובאהבה, כן ממש באהבה.

דאגנים מאוד אנחנו, בני. תמיד היינו.
ולא ידענו דוקא בלכתך דווקא בפעם הזאת
והיינו שוקטים במקומנו גם בלילה הנורא ההוא
בו נישאת על כתפי חבריך – שם בין ההרים הרחוקים.
עכשיו, איננו יודעים לבכותך –
מכאב הזיכרון – מפחד השיכחה.

ימים עוברים ובאים, מכסים על ההלם.
צעירים ויפים יבואו על פניך, בני, שנה אחר שנה –
יבואו וילבלבו במחזורים.
חוקות עולם מפתים, משכיחים – – –
רק אי שם בפנים נטועה לה אותה יורה שאינה נחה,
צורבת, מקוממת, כי לעולם לא נוכל להבין.

שיבואו הדברים מעצמם, כאילו.
נספר, נדבר כי איתנו אתה.
וכל עוד נזכור, אולי לא תאבד לנו בתהומות הנשייה?

בדממת עצי אורן, שם נבוא אל פחי הגירניום
שעל קברך.
שוב נדמה לשמוע את קולך כמלגלג בעצב:
"הי אמא ואבא –
ראו איך הלכתי, איך חלף הכל פתאום.
כל התקוות, חלומות חיי!
ואני רק בתחילת הדרך –
בעשרים ואחד אביביי" – – –

איה ושלמה צפריר

 

מכתב מיאיר לנעמה

לנעמה

כמעט בלי להרגיש טסה וחלפה לה חצי שנה.
נכון, היו רגעים שעדיף לשכוח, אך אם נסתכל לאחור, מבלי להתרכז בדיוק בכל פרט ופרט, נסכים ודאי שהיו אלה שישה חודשים מקסימים. לרגל המאורע המרגש-שי צנוע (אך נאה) להתעסקות בזמנך הפנוי, שכידוע הוא מועט.
מומלץ להפגת מתחים ושחרור לחצים מיותרים.

אוהב-יאיר