יורם פרג ז"ל

בן שרה ומיכאל
נולד בחמדיה
בכ"ו באלול תש"ז , 11/9/1947
התגורר בחמדיה
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס בנובמבר 1966
נפל בעת מילוי תפקידו
בכ"ז באלול תשכ"ז , 1/10/1967
מקום נפילה: קיבוץ חמדיה
מקום קבורה: קיבוץ חמדיה
דרגה: טוראי

 

קורות חיים:
נולד ביום כ"ו באלול תש"ז (11.9.1947) בקיבוץ חמדיה. כאשר הגיע יורם לגיל-הלימודים היה לאחד מתלמידי בית-הספר האיזורי בנוה-איתן. אחרי שסיים את לימודיו שם למד בבית הספר לטכנאים "יד נתן" שבעכו והיה לטכנאי מכונות חקלאיות. היה חבר תנועת "הנוער העובד".
בנובמבר 1966 גויס לצה"ל ושירת בחיל-הרגלים. השתתף בקרבות תל-פאחר במלחמת ששת הימים. אבל לא הספיק לשרת את מלוא שירות החובה שלו, כי נפל בשעת מילוי תפקידו. הוא יצא לחופשה, ראשונה לאחר מלחמת ששת הימים, ובלילה פרצו מחבלים לבית בקיבוץ. יורם יצא עם הנשק להלחם בהם, ונהרג. זה היה ביום כ"ז באלול תשכ"ז (2.10.1967). הובא למנוחת עולמים בקיבוצו.
בספר "בדרכם" בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חבריו שנפלו במערכה הובאו דברים עליו ומשלו. בכרך ד' של "גוילי אש", ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל, הובא מעזבונו.

 

מאמר לזכרו – מפקד היחידה

למיכה ושרה שלום רב!
2012775 טור' יורם פרג, נפל בידי מרצח "אל-פתח" בעת הגנה על ביתו ומשפחתו בתאריך 1.1.67.
מעשהו משמש מופת לכל חיילי היחידה: מופת של הקרבה, כוננות ועירנות, אשר נקנה ע"י יורם באמונים המפרכים של מחלקתו, בתעסוקה מבצעית ובמלחמת "ששת הימים".
יורם היה אחד החיילים האהובים והטובים ביחידה. תמיד היה נכון לבצע כל משימה, לעזור לחברים בכל עת. הוא היה בחור מוכשר בעל כשרון טכני, חייל וסייר למופת.
חיילי ומפקדי היחידה עמדים דום לזכר חברם ופיקודם האהוב – יורם.
בלחיצת יד!

ראובן אליעז
מפקד היחידה.

 

מאמר לזכרו – בת כיתה

יורם איננו!!!
בהגיע אלינו הידיעה כי נפצע, מובן שכל אחד חשב בליבו שהפצע הוא קל וכי יורם יחזור אלינו במהרה. אך לא עבר זמן רב והמהלומה הקשה הונחתה עלינו: יורם איננו!
קשה להאמין, קשה לקלוט, קשה להרגיש ולחשוב על בן כיתה, שיחדיו הלכנו כברת דרך מילדות ומגיל הנעורים, עד אשר פנה כל אחד לשירות הצבאי, כעל "איננו". אתה יורם, המשכת עוד תקופת-מה בלימודים ואנחנו יצאנו לשירות צבאי. לאחר מכן הגיע יומך המאושר וגם אתה הצטרפת אלינו. תמיד חשבת על הצבא ברצינות. עתידך היה לפניך, אך אותם הרוצחים קטעו את חייך הצעירים ומלאי היצירה.
יורם, באותו יום אכזרי נפגשנו על אחת המדרכות והחלפנו דברים. סיפרת על המשך דרכך בשירות הצבאי. היו דברים רבים כל-כך ששאפת להשיגם. מדוע התאכזר הגורל בצורה כה קשה, אכזרית ובלתי צודקת? בחור כה מוכשר ונבון היית. מעולם לא נרתעת מקושי. תמיד הלכת זקוף, במלוא קומתך, כאשר עיניך הכחולות נראות למרחוק והחיוך לא מש משפתותיך.
יורם, קשה להאמין שלא נראה אותך ולא נשמע את סיפוריך, בחזרך עם כל החברה, מלאי רשמים, מהצבא.
נזכור אותך. זכרך לא ישכח מליבנו. תמיד נראה את דמותך מהלכת בתוכנו ולא נוכל שלא להזכירך בכל פעם ובכל פגישה.

צילה

 

מאמר לזכרו – אבא

כבר עברו עשרה ימים בהם הוטל עלינו להתרגל לרעיון. ועדיין אי אפשר. בן עשרים היית, כל עתידך לפניך, כה מאושר והנה, תוך שניות מועטות, הופרך הכל. עוד אמרת לי כמה מלים, אמרת שאינך מרגיש את יד ימינך – ולפתע הפסקת ורק הדם עוד המשיך לקלוח.
בדרך לבית החולים, כאשר לא הצלחתי להרגיש יותר בדופק, עלה בי החשד הנורא, חשד שהפך לוודאות בהתייצב הרופא לפנינו – בדממה.
אבל עדיין לא יכול הדבר לחדור לתודעה. הסכנו עם היעדרותך. קודם היית בבית הספר ואחר-כך בצבא. אבל ידענו שתבוא. ברור היה שמוקדם או מאוחר תופיע, שקט, נבון אחראי … ובכן, לא תבוא יותר?
כשהיית ילד קטן, בן שנתיים או שלוש, היית מטריד את כולם בשאלה אחת נצחית "למה"? לא היתה תשובה אשר תספק אותך ואשר עליה לא ענית אתה בשאלתך – "למה"? כיום אני הוא השואל: למה? למה קרה הדבר הזה? למי הוא הביא תועלת? למי זה היה נחוץ?
גדלת במקום זה ואינני יודע אם אפשר להעריך את מאמצי החינוך שהשקיעו בכם המורים, המטפלות והמדריכים, אתם ילדי הקבוצה הראשונה שלנו. אבל בך דבק, יותר מכל אחר, קו אחד, קו הכרת החובה. התביעה, שהיתה לך מעצמך, היתה קודם כל לבצע את המוטל עליך, בעבודה, בלימודים ובצבא.
נמשכת בגיל מוקדם מאוד אל המכונות, הכרת אותן ומצאת בהן את יעודך. למדת את המיכון החקלאי כמקצוע, ודווקא לא את הטרקטורים למיניהם, אלא את הציוד החקלאי העושה את העבודה החקלאית ממש, ואהבת להדגיש את ההבדל… וכשגמרת את בית הספר בהצטיינות ונאמר לך שניתן לך להמשיך ללמוד בטכניון, ענית מייד ברצינות רבה: "לא, אני רוצה להישאר ליד המכונות בשדה, לא על יד לוח השרטוט במשרד".
גם בצבא הלכת בדרך הקשה, אבל לפי הכרתך היא הדרך. רצית להיות בחייל קרבי, ביחידה מיוחדת, והגעת אליה תוך התגברות על הרבה קשיים ומכשולים.
וגם כאן, בערב האחרון, פעלה אצלך הכרת החובה והצורך במילוי המשימה. רצת לפנות את הבית, אף-על-פי שידעת שהם נמצאים במקום, לא היססת ורצת להציל – את כולנו. אותנו הצלת, אבל למה אתה היית צריך להיפגע? למה? …

אבא