עזרא פיינשטיין ז”ל

בן חנה ובן-ציון
נולד בלהבות הבשן
בכ’ בכסלו תשי”א , 29/11/1950
התגורר בלהבות הבשן
שרת בחיל רפואה, חטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
תפקיד: חובש
התגייס בנובמבר 1970
נפל בקרב
בכ”ו בתשרי תשל”ד , 22/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: מוצב החרמון
באזור רמת הגולן
מקום קבורה: קיבוץ להבות הבשן
חלקה: 01, שורה: 02, קבר: 04.
הותיר: הורים ושני אחים
דרגה: רס”ל

בעל צל”ש הרמטכ”ל

 

קורות חיים:

עזרא, בן חנה ובן ציון, נולד ביום כ’ בכסלו תשי”א, (29.11.1950) בקיבוץ להבות הבשן. עזרא, בהיר שיער וכחול עיניים היה, עדין וזריז. עוד בילדותו ניכר בו שילוב של דמיון עשיר עם מעשיות רבה. בידיו הקטנות צייר ציורים גדולים וצבעוניים ובנה ארמונות פאר מקוביות. ידע לספר סיפורי דמיון ומציאות, ושיתף את חבריו הקטנים ואת משפחתו בחויותיו. הוא אהב מאוד את חיי הגן ובית הספר. אהב וחוה את הלימודים. ספרות, היסטוריה וטבע מצאו הד בנפשו. הוא היה מארגן מבצעים שונים לבני קבוצתו ומרכזם לפעילות משותפת של יצירה. בעל המצאות היה ובמעשיו היתה ניכרת מקוריות רבה. כשהתבגר ולמד בבית הספר האזורי “עיינות הירדן” בעמיר, השתלב יפה בלימודים ובפעילות החברתית. כמו צעירים רבים, לא היה שם לב לחיצוניות ולא מסוגל היה לחיות לפי חוקים ומוסכמות. על כך הגיע לעיתים לידי עימות עם מחנכיו. כאשר הרגיש שעליו לנהוג בדרך מסויימת, השתדל להסביר עמדתו, ניסה לשכנע בכל יכולתו, אך כאשר זה לא הועיל, עשה כפי רצונו ולא נכנע. לדברי מחנכו, עשה את הדברים שנראו חשובים בעיניו, ואת אלה עשה בדבקות ובהתמדה נדירים. היה בו מעין פיזור נפש או אולי זילזול לגבי הדברים השוליים, אך לגבי עניינים חשובים היה בעל כושר ריכוז רב ולא נרתע מכל מאמץ למענם. עוד בילדותו אהב עזרא לשיר ולהאזין למוסיקה, ובגיל ההתבגרות התגלה בו כישרון מוסיקלי בולט. הוא ניגן בגיטרה במיומנות רבה ואף הלחין. ערבים רבים בילה בנגינה, כי הנגינה העשירה ומילאה את נפשו. המוסיקה, עזרא והגיטרה, היו דבר מה שלם ובלתי נפרד. עולם בפני עצמו. לעזרא אף היו תחביבים. מלבד נגינה וציור עסק במלאכות יד, ערך טיולים בכל חלקי הארץ ועסק בספורט – הצטיין בריצה בין בני גילו. בתקופה זו היה מדריך קבוצת ילדים בקיבוצו ובהמשך הדריך בקן השומר הצעיר בקרית שמונה. עסק בזאת בכל ליבו, ברצונו לשפר את חייהם של בני עיירת הפיתוח. לאחר שנות הלימודים עבד בהדרכת קן השומר הצעיר בנהריה, בו היה מדריך קבוצה וראש קן. היתה זו שנה מאוד מאושרת עבורו. עזרא ניחן בכח פיסי רב, אך התבייש קימעה בשל כך היתה בו יכולת נפשית להתגבר על קשיים פיסיים. חבריו סיפרו שבמסעות קשים היה מדמיין לעצמו, שזה אך טיול יפה וכך הצליח להתגבר. קו בולט באישיותו הוא אהבת האדם, הבנת מחשבתו ודרך התנהגותו. יחסו אל בני האדם טבעי היה, בלתי אמצעי וחם כי הוא אהב את החיים, אהב את הטבע, את הנערות והמשפחה. באהבת חיים זו עזר גם לחבריו, אשר בקשו קרבתו בצר להם. גם כשעזרא היה רציני, מהורהר ואף עגום שפעו עיניו הכחולות אופטימיות וחום. מפני אהבת חיים זו ביקש ללמוד רפואה ופסיכולוגיה, כי מקצועות אלה באים לעזרת האדם.

עזרא גויס לצה”ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות הוצב ליחידת סיור, ולאחר שהשתלם בקורס מ”כים ובקורס חובשים קרביים, הוצב לחיל הרפואה ושימש בסיירת גולני גם כחובש קרבי. עזרא לא אהב את הצבא, המשמעת הארגון והסדר נגדו את אישיותו. תחילה תבעו מפקדיו שיהיה חייל ככל החיילים, אך בסופו של דבר קיבלוהו כמו שהוא. אף על פי שבדרך כלל שרר אצלו אי סדר, הרי ציוד החובש שלו היה מאורגן להפליא ואת העבודה שאהב ידע בדיוק. בזמן מתח היה מרגיע את האנשים מחייך ומעודד. את הפצועים היה חובש במומחיות ובמסירות ובאותו זמן היה מרגיע אותם ומשכנעם שלא קרה להם דבר. כשהיה בחופשת השחרור היה מאושר מאוד על שחזר להיות אזרח, השתלב בקלות בחיי העבודה בקיבוצו וגם סייע בפעולות התרבות. היו לו תוכניות רבות, וביניהן תכנית לטיייל בחו”ל וללמוד. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה עדיין בחופשת שחרור. בערב יום הכיפורים נקרא בדחיפות ליחידתו ברמת הגולן והשתתף עמה בקרבות. כשפרצו כוחותינו את הדרך בין “האדר” לאחד המוצבים נפגעו אנשי האבטחה, עזרא ארגן את נקודת ריכוז הפצועים, טיפל בהם בקור רוח ועודד את רוחם. כאשר הגיחו מטוסים סוריים לעברם, גחן על אחד הפצועים, כדי להגן עליו מפגיעות המטוסים. על כך זכה בציון לשבח מהרמטכ”ל “על גילוי אומץ לב, קור רוח ואחוות לוחמים”. ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973) במהלך הקרב השני על החרמון, נפגע עזרא בראשו מכדור של צלף ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בלהבות הבשן. השאיר אחריו הורים ושני אחים, לאחר נופלו הועלה לדרגת רב סמל.
קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה מדברי בני המשפחה, מורים וחברים על דמותו וכן ממכתביו ושיר ונעימה שחיבר.

סלול ניווט לזכרו – גן השלושה.

 

ספר לזכרו – פיינשטיין עזרא ז”ל

הרהרתי הרבה על דמותו ופשרה במשך כל השנה הנוראה הזאת.
היה בו משהו מיוחד בנער הזה. זאת ידענו במעומעם בשנותיו הראשונות במוסד ובבירור בשנות התבגרותו האחרונות.
במה התבטא בדיוק ייחודו, לא ניתן היה להגדיר. ובעצם – מי התאמץ להגדיר את עזרא? איש לא! לא חבריו, לא המורים והמחנכים ואף לא ידידיו וידידותיו הקרובים לו. כי עזרא היה עזרא! כל נסיון להדביק לו תואר, היה נראה מוזר בתכלית.
אמת, היו טבועים בו, בצד תכונות אישיות מגובשות מאוד וברורות מאוד, גם נגודים רבים. הוא היה חולמני, אך גם מעשי מאוד, גברי בעודו נער וגם שופע חן ילדותו כשהגיע לבגרות. היו שחייכו למראה פזור נפשו, אבל בה במידה השתאו ליכולת הריכוז שלו, כשעסק בדברים אהובים עליו. דבורו היה או חד ובהיר, או אסוציאטיבי מאוד, סובב והולך ואינו מגיע לנקודה. הוא היה תמיד במרכז החבורה, אבל לעתים רחוקות היה בכל עם כולם ולעולם לא היה כמו כולם.
לכאורה היה אינדיבידואליסט מובהק. כאשר נזקק למשהו (ואין זה חשוב, אם היתה זו גיטרה או טרקטור), היה מוכרח להשיגו ויהי מה. בקבוצה הכירו בעובדה, כי עזרא אינו מסוגל לחיות על פי חוקים ומוסכמות, אך בתוך החבורה תכונתו זאת לא הפריעה לאיש. גרוע יותר היה, כשרצונותיו וצרכיו האישיים התנגשו עם סמכות חיצונית, או במפגש עם אנשים שלא היו קרובים לו. הליכותיו המיוחדות היו עלולות להראות בעיני הללו כפריעת-סדר, תמהונות או אגואיזם לשמו.
הוא עשה תמיד רק אותם דברים שנראו לו חשובים או תואמים את אישיותו. אולם כל מה שעשה, עשה בדבקות ובהתמדה נדירים בכלל ואצל צעירים בפרט. והיתה לו סקאלה רחבה ביותר של עיסוקים, פעילויות ותחביבים מתחומים שונים ומשונים. כך היו לו קני-מידה אינדיבידואליים מאוד לגבי מה שחשוב ומה שאינו חשוב. ובכל הנוגע לערכים חשובים בעיניו לא היה מוכן לפשרות ולא לרתיעה בפני שום מאמץ.
אך מה היה חשוב בעיניו?
חשוב היה ללמוד וכמובן ללמוד אותם המקצועות שענינו אותו. חשוב היה לעבוד. חשוב יותר לנגן. כיצד אפשר היה לחשוב בכלל על עזרא בלי הגיטרה? אבל חשוב עוד יותר היה לעזור לזולת. הוא לא היה סתם בחור טוב המסייע בפשטות לאדם הנזקק לעזרה. עזרה לזולת היתה אצל עזרא יותר מתכונה, יותר ממצווה, היה זה אחד מאותם דברים, בהם הוא מיצה והגשים את אישיותו. כך בקטנות, כאשר צריך היה לגור עם אדם, שאיש לא רצה בחברתו, כך כשהיה צריך לעמוס תרמיל נוסף בטיול וכך עד לאותה התגלות נפלאה שלו במלחמה.
אבל חשוב עוד יותר בעיניו של עזרא היה למצות את מלוא החוויה – להיות מאושר! היה משהו מדבק וסוחף בתאווה זאת של עזרא לאושר.
פעם התפרץ בשיחת קבוצה בצורה שהדהימה אפילו את אלה שהכירוהו. היתה זו אולי פעם ראשונה (או אחת הפעמים הראשונות), כאשר עזרא קשר קשר עם בת. הוא היה מאושר והפגין זאת בדרך מיוחדת לו. אבל הוא היה מוכרח לשתף באושרו את כולם, שהרי בלעדי זאת חסר לו דבר-מה מהותי מאוד. אולם לא הסתפק רק בזה. לא אשכח את המונולוג הנרגש שלו באותו ערב. הוא דיבר הרבה, אבל משפט אחד, שהווה מעין מוטו, נחרת בזכרוני: “חברה אתם אינכם יודעים, מה אתם מפסידים!” לא, הוא לא רצה הפעם להפגין עד כמה הוא, עזרא, הצליח, וכמה טוב לו אישית. בפירוש כאב לו שהם, חבריו, עוורים כל-כך, אומללים כל-כך ואינם יודעים למצוא את הטוב ואת הנעלה בחיים.
עזרא אהב לחיות, על כן אהב נערות, על כן הבנות אהבוהו, על כן אהב את הטבע, על כן אהב, כך בפשטות, אהב – בני אדם.
אהבת החיים התבטאה אצלו לרוב בחדוות חיים, אך לא תמיד, לעתים היה רציני, מהורהר ואפילו עגום. היו ימים, בהם יכולת לראות ענן של עצבות על פניו ורק העינים, עיניו תמיד שפעו בהירות ואופטימיות. תקופות של קדרות פקדו אותו לא פעם בעת שרותו הצבאי. היה לו קשה למרות שנתברך בגוף איתן וזריז.
היה לו קשה, מפני שהעיסוק הצבאי, הסגנון הצבאי והמשמעת הצבאית נגדו קוטבית את אישיותו. היה אולי גם טעם עמוק יותר לאי-השלמתו עם הצבא: אהבת החיים שבו התקוממה נגד מקצוע הלחימה.
וכשאתה שומע את סיפורי רעיו לקרב, אתה חש במעומעם במאמץ הכביר, שהיה נדרש, כדי שעזרא שכה שנא את הצבא, יהיה חייל נערץ כל-כך בעיני מפקדיו וחבריו לנשק וכדי שיתגלה, כפי שנתגלה בימי הקרב הנוראים והגדולים.

דוד זית

 

הלכו בעקבותיו

…הלכנו בעקבותיכם. בין האינפוזיות הריקות, והתחבושות המבוצבצות, התרמילים הזרוקים, הקסדה המנוקבת והסלעים החרוכים. בתוך האימה וזכר הערפל הדביק של קרב פנים אל פנים וכלום לא היה להצדיק. רק נוף גבוה וכואב ביופיו עם בקעת דמשק ממול על גבה אחת הנקראת גם “שלוחה”, במצחן של “עיני המדינה”. ניסיתי להבין ברכבל-העליון, בבור שניסה לשמר משהו מחייך ולא יכל להגן מפני כדור צלף אחד במצחך. לבך שהיה מלא מדי באהבה גרשו, אבל אולי היו תומתך וחיוכך הטוב יותר מדי לאבסורד המתחולל. וראיתי בעיני רוחי אותך יושב שם, כמו מחכה ורעך, כמעט ילד, עוצר באצבעו את הדם השוטף מעינך ואינו יכול לעצור את רוחך הנמלטת.
וחיפשתי את האמת החד-משמעית בתוך האבסורד בחלקה הצבאית הארעית. היה שם מלבן אדמה טובה וחומה ומסגרת אבנים בהירות שתחמה את מותך, המון פרחים שהסתירו מישהו אהוב מאוד, המון אנשים בוכים בכי מאופק ושקט. רעים, נערות שאהבת ואחרים ששמרו את אהבתך המופקדת ולא מצאתי אותך בין הקברים.
וחיפשתי את מותך בסיפורי הלוחמים – חיילים/נערים ויותר ויותר עלית חי ונושם וחם ומחייך וחולם, מין מצחיקן כזה ומאמין ומאזין ואוב – וממותך נשאר רק צל חיוור עובר, כי כל כך לא התאים לך למות.
ולמרות שכל ההוכחות ישנן בידי, איך שהוא בחלומות האחרים אתה חוזר וישך – רק רזה עייף וכמו גבוה יותר. כאילו עברת את כל המחילות בגלגולך אלינו להראות שהיתה כאן טעות ומותך פשוט לא הובן כראוי. ואינני שואלת היכן בעצם היית, רק מקשיבה לקולך החם, השקול ואתה שקט כזה ומחייך מבעד לכאב – ואין רואים את הפצע במצחך. כי כל כך לא מתאים לך למות.

נעמי נהור

 

מכתב להורים

להורים שלום!
קודם כל אני מוכרח לציין שהחבילה קלעה למטרה בצורה יוצאת מן הכלל הפעם.
א. בדיוק מה שאני צריך.
ב. גם איכות וגם כמות.

גשם יורד פה מאתמול והניילון הקטן זה כמו גלגל הצלה. זה אמנם לא זה, אבל בלי זה אי-אפשר בכלל. כנראה שאני אגיע ליום העצמאות ע”מ להתייבש ולשחרר קצת את השרירים כי אני כולי מכווץ. מאמא אני רק מבקש שתכין לי את החדר.
חבילה אני מקווה שלא שלחתם – אם מסרו לכם כי לא כדאי אם אני בא ביום ד’ או ה’.
בינתיים שלום ולהתראות,
שלכם עזרא.

 

מכתב לאחיו שאול

שאול, שאול אחי שלום רב לך.

סלח לי על הנייר המצועצע – זה מה שיש. ואל חשש – זה ישראלי לגמרי ואל תהין לחשוב, שאני אקח נייר סורי ואשלח לך בתור מכתב…
שאול, אני לא שואל לשלומך כי אני יודע שעם צמרת ורינה וקרן – יותר טוב.
ותאמין לי שגם אצלי זה ככה.
עכשיו אנחנו קצת רגועים. כל המתח של הפחד הראשוני וכל טבילות האש שלאחריהן, לא בדיוק ידענו מי נהרג ורק מפה לאוזן זה עבר. הכל נחנק אי-שם בבטן, וחבר’ה מתאפקים שלא להזכיר. מן העורף הגיעו אלינו שמועות כאילו כל הסיירת הלכה. אז שתדע ותודיע, שזה לא נכון; הסיירת קיימת וחיה. נכון, הרבה חבר’ה נפלו וגם נפצעו, אבל הרבה גם נשארו ואין מקום לדאגה. שאול, אתה אמנם בדיוק בצד השני, ולדעתי מכל הבחינות, אבל היות ושנינו בחוץ, אז אין מה לעשות אלא לשלוח אותו ככה. אני מקבל כל יום איזה מכתב, אם לא מהבית, אז מאיזו ילדת-בית-ספר עירוני, הילדות בארץ יודעות להעתיק יפה את המכתבים מהלוח.
אם תראה את ע. מסור לו ד”ש, והעיקר תכתוב הרבה הביתה.
שאול, להתראות והיה שלום
שלך עזרא.

 

שיר שכתב עזרא

זה אני, זה אני
שוב כותב – “הבן הטוב”
סתם חולם ורוצה להנציח:
למילים לא מצאתי פינה.
קצת הוזה, קצת תוהה –
קצת בוכה.

הישאר זכרי במוחך?
האמת שלי שנתתי לך
קשה לראות, הכתוב מטושטש.
נדמה אני רואך צוחקת
מספרת לי סתם מה שקרה.
אינני מת.

את חיה – המון, חזק כולך.
אינני מת.
קשה לי ואת תביני.
אולי, כשאגמור לבכות יחדש בי כוח
זה הכוח בו נקשרתי בך – יזרום.
ימצא מוצא.
אולי. הן לא אדע.

וכך ענית לי. כזה מן סתם אולי –
שזעזע.
עתיד רחוק רציתי
כעת הכל תלוי.
שוב תחסר לי היא.
רציתי לתת לה, לעזור לה.
מכולי להוציא את כולי.

אצלה לא זה הגבר?
אצלה לא זה נותן הטון?
מדבר אני, כותב אני, נושם אני – אליך,
אליך – לתוכך.
רצוני שתדעי ותכירי
באמת כולה.
קל לחזורלחיי השגרה –
יש מי הדוחף ומדרבן, ומזל – גם
מכריח.
לא! – אותי איש לא יכריח, ברצוני אחיה
אבל ללא רצון!
יש אומרים – כל איש – לו עת ירצה למות
כי רע לו.

הית לי כמו אמא – חמה, רכה ואת יודעת
נולדתי לאם ברוכת ידיים וכך אני
אותך ארשום לי ולו גם לא אזכה
במילות קודש שכתבת.

1996