ראובן ראובלה, רובקה בביוף ז”ל

בן רינה ורבי
נולד בירושלים
בט”ז בתמוז תש”ו , 5/7/1946
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
התגייס בנובמבר 1965
נפל בעת מילוי תפקידו
בכ”ה בחשוון תשכ”ח , 27/11/1967
במלחמת ההתשה
מקום נפילה: בית יוסף
באזור בקעת הירדן
מקום קבורה: ירושלים – הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 3, שורה: 09, קבר: 09.
דרגה: סמל

 

קורות חיים:

נולד ביום ט”ז תמוז תש”ו (5/7/46) בירושלים. בגיל 7 נתייתם מאביו ומאמו בתוך שבוע ימים. כתום שלושים ימי האבל, נקלט במשק הילדים מוצא, אשר בירושלים, בו גדל והתפתח לשביעות רצונם של מחנכיו מבחינה לימודית, דתית וחברתית.

ילד ער היה ונבון, וכאשר סיים את המוסד עבר לחברת נוער במשק שלוחות (במסגרת עליית הנוער) וגם בה התבלט בכשרונותיו הלימודיים וביחסו הרציני לעבודה ועד מהרה נעשה לאחד מעמודי התווך של החברה במשק. היתה לו נטיה למוסיקה ואף לספורט.

אחרי שלוש שנות שהותו בשלוחות עבר להמשיך את לימודיו בסמינריון הדתי של עליית הנוער בבית הכרם ושם הוסמך להוראה ולהדרכה. כמורה מוסמך יכול היה שלא להתגייס לצבא, אך הוא לא עשה כן, ובנובמבר 1965 נסתפח לפלוגה לוחמת ונתקבל לגולני והגיע לדרגת סמל. השתתף במלחמת ששת הימים ולחם ברמה הסורית.

אחרי שחרורו שאף להמשיך ללמוד באוניבסיטה העברית בירושלים, אך לפני שגמר את שירותו הסדיר אור ליום כ”ה במרחשוון תשכ”ח (27/11/67) נפל בשעת מילוי תפקידו בסביבות בית יוסף. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. במלאת שנה לנופלו הוכנס ספר תורה על שמו למוסד הילדים מוצא וכן התפתחה שם ספריה תורנית על שמו. ספר לזכרו בשם “ראובן” יצא לאור אחרי נופלו.

 

מסלול ניווט לזכרו – ארבל.

 

מתוך מכתב ראשון בצה”ל

…ובכן הגענו לצבא סוף-סוף. אל תשאלי היה לי בתחילה יאוש לא נורמלי, התנדבתי לצנחנים הצלחתי בראיון והנה הרופא אמר לי שאני יכול לצנוח אך בצנחנים יש צניחות רבות ואיזו חוליה קצת בולטת ולכן איני יכול להיות בצנחנים כמובן שחטפתי יאוש. (אני חושב שהיאוש הגדול בחיי), גיסי יכול היה לסדר לי בכל זאת ע”י קצינים אבל צריכים לחתום שלא אקבל פיצויים במידה ומשהו יקרה לי.
לא נורא ביקשתי לגולני ואני נמצא אי-שם בצפון…
כך החיים די מעניינים כמובן תלוי למי אבל אני די מרוצה. איך אומרים כל התחלה קשה אבל מתגברים.

 

מכתב לראובן מאחותו חוסני (אסתר)

אחי היקר ראובן ז”ל,
אח יקר היית לנו, אהבנו אותך מאוד, בן זקונים היית להורים ז”ל שלא זכו לגדלך, עקב פטירתם ללא עת. בהילקח ההורים היית עדיין בגיל רך, כאבנו היה גדול אולם כאבך היה גדול שבעתיים. אנו אחיך, השתדלנו למלא את מקום ההורים ז”ל, וגידלנו אותך כבננו. גדלת לתפארת המשפחה, היית אהוב על כולנו, ובפרט על הילדים שמאוד אהבו אותך. היית להם בן בית ואח והם היו מתגאים בך ומספרים לכל שיש להם דוד צעיר ונחמד. בכל מקום בו היית היו לך אוהבים וידידים ובעיקר בצבא שם מלאת את תפקידך בנאמנות ונפלת, כשהנך בראשית חייך, על מזבח המולדת. היית גאה שהשתתפת במלחמת ששת הימים, ותרמת לנצחוננו, וכאשר חזרת בשלום משדה הקרב, לא שכחת ללכת לבית הכנסת ולברך ברכת הגומל.

זכרונות רבים נותרו לנו ממך, והדיו לא תכיל כל אלה. אנסה להעלות כמה זכרונות משותפים לנו, כאשר דמעות עומדות בעינים והלב כואב. לא נשכח את התקופה בה למדת בסמינר בירושלים, שהיה קרוב לביתנו, ומידי יום ביומו היית מבקר אותנו, ואנו היינו מאוד שמחים לראותך ולשמוע את סיפוריך מלאי החיים בלווי צחוק מלבב שלא ישכח לעד. קולך העליז נשמע עתה באוזננו ודמותך לש משה מנגד עיננו. גם בחגיגות יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, שהתקיימו בירושלים, נטלת חלק, ושוב שמחנו שהינך קרוב לביתנו, כפי שהיה בתקופת לימודיך בסמינר, מיד אחרי החג החלה הכוננות, ואתה שלחת לנו מכתב מאי שם, בו כתבת עד כמה נהנית אצלנו ואף הדגשת שזה הזכיר לך את היותך תלמיד בסמינר. באותו הזמן הכרת את הדודה יפה שבאה מרוסיה. הדודה לא הפסיקה להתפעל ממך, אולם עד היום היא לא יודעת שאתה כבר לא נמצא אתנו.

את ביקורך האחרון בירושלים לא אשכח לעולם. לפני ראש השנה, שלחת לנו איגרת ברכה ומכתב. אתה הגעת אלינו הביתה ביום בו הגיע המכתב, ואתה בעצמך העלית את האיגרת והמכתב מתיבת המכתבים, בחג הסוכות, ראינו אותך לאחרונה. שפעת עליצות חיים. כאשר התכוננת לחזור לבסיס מאוד מיהרת, ומאיר, בני, שיחיה, אהב לשחק איתך ולעשות מעשי קונדס. אתה הוצאת אותו החוצה וסגרת את הדלת מאחוריו. כאשר הוא צילצל בדלת, מיהרת לפתוח הדלת אך הוא ברח. בפעם השניה, שכנשמע הצילצול, רצית להצליח לתפוס אותו, והנה, כאשר פתחת את הדלת עמד לפניך אדם זר. לא הפסקנו לצחוק באותו ערב, אולם מי חשב שזה יהיה הצחוק האחרון שנשמע ממך.

הבשורה הרעה על נפילתך, היתה בשבילנו כרעם ביום בהיר. כאב גדול וחלל ריק השארת.

ת.נ.צ.ב.ה.

 

מכתב לראובן מחברו עודד

בע”ה
ראובן, כמה קשה לכתוב את אשר לבי חפץ להביע. אינני מאמין שאתה כבר לא אתנו. תמיד היית בשבילי הרוח החיה שבחבר’ה. על הדברים הקשים מעולם לא התאוננת. עברתי איתך כברת דרך ארוכה. היית בשבילי יותר מאח. עידודך הדריך אותי לאורך כל הדרך. בכל משחק היה תענוג לשחק איתך. מעולם לא התייאשת באמצע ועזבת אותנו. אפילו אם זה היה משעמם.

זכור לי היום הראשון שהגעת לחברת הנוער בשלוחות. את החיוך שלך, את מצב הרוח שלך, איך היית לוקח כל דבר בקלות. העבודות הקשות, לקחת אותן