שחר יעקב קיסוס ז”ל

בן הדסה ומשה
נולד בחולון
בכ”ט באדר א’ תשל”ו , 1/3/1976
התגורר באלפי מנשה
שרת בחטיבת גולני
יחידה: סיירת גולני
תפקיד: מש”ק מודיעין
התגייס ב29.11.1994
נפל באסון המסוקים בדרך לפעילות מבצעית
בכ”ח בשבט תשנ”ז , 4/2/1997
מקום נפילה: שאר ישוב
באזור הגליל
מקום קבורה: אלפי מנשה
חלקה: חלקה צבאית.
הותיר: אב, אחות – הילה ושני אחים – ברק וליאור
דרגה: סמ”ר

 

קורות חיים:
שחר נולד בביה”ח “אסף הרופא” ברחובות בשנת 76′ ואת ילדותו בילה בחולון. בשנת 84 עברה משפחתו לאלפי מנשה. את חינוכו קיבל בביה”ס היסודי של אלפי מנשה ולאחר מכן בחטיבת הביניים “חצב”.
ב-3 לדצמבר 87′ נפטרה אימו הדסה, ושחר עזר לאביו בגידול הילדים ובניהול משק הבית. לאחר נישואי אביו משה לרונית נולד אחיו הקטן ליאור.
שחר למד בתיכון “גלילי” וסיים לימודיו בהצטיינות.
לאורך השנים התבלט בשמחת חיים ועליזות מחד, ורצינות ואחריות מאידך. לשחר היו תחביבים רבים ביניהם ציור, כתיבת מכתבים וסיפורים קצרים, צלילה, סנפלינג וטיולים. הוא ראה את עתידו בעולם התקשורת ואהב לצלם ולערוך סרטי וידאו.
ב-29 בנובמבר 94′ התגייס לגולני והתקבל לסיירת. במהלך טירונות היחידה נפצע שחר בברכו, השתקם בבית הבראה ובמרץ 95 חזר ליחידה והחל את תפקידו כמש”ק מודיעין, תפקיד אותו מילא באותן אחריות ורצינות שאפיינו אותו. הוא תרם רבות בהכנות המקדימות למבצעי הסיירת, והיה דמות אהובה ומוערכת ביחידה. במהלך שירותו הצבאי הכיר את חברתו הדר. ביום שלישי ה-4.2.97 היה שחר בדרכו ללבנון ונספה באסון המסוקים.
מסלול ניווט לזכרו – בקעת כסילות+70 ק”מ בטירונות יח’.

 

קו”ח מתוך ספר ‘יזכור’ בהוצאת משהב”ט
בן בכור להדסה ומשה. נולד ביום כ”ט באדר א’ תשל”ו (1.3.1976) בחולון, אח להילה, ברק וליאור. שחר נולד בבית חולים “אסף הרופא” לאחר המתנה של חמש שנים, כיוון שהוריו התקשו להביאו לעולם. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי “משה שרת” בחולון, והמשיך בבית-הספר היסודי “צופה שרון” באלפי מנשה, לשם העתיקה משפחתו את מגוריה. שחר הצטיין בלימודיו והיה מקובל ואהוב על הכל. כשהיה שחר בן שתים עשרה נפטרה אמו הדסה, ומאותו יום, הודות לבגרותו וסבלנותו, הפך ליד ימינו של אביו משה בכל הכרוך בארגון וניהול הבית, ולחברו הקרוב. שחר למד בחטיבת הביניים “חצ”ב” באלפי מנשה, והמשיך בבית-הספר התיכון “גלילי” בכפר סבא, במגמה הריאלית-ביולוגית. גם בלימודיו התיכוניים הפגין שחר יכולת לימודית גבוהה והפגין את נכונותו לעזור בכל עת ולכל דורש. כנער, היה שחר פעיל בתנועת “הצופים” ופעיל ספורטיבי בקבוצת הכדורסל לנוער של אלפי מנשה. אביו, שעמו היו לשחר יחסים חמים וקרובים, סיפר, ששחר היה חובב טיולים וטבע מושבע, שאהב לטייל בנופי הארץ ולתור כל פינה בה. שחר היה בקיא בשמותיהם ובתכונותיהם של צמחי התבלין והמרפא שאפיינו את האיזורים השונים בהם ביקר, והדביק באהבתו זו את בני משפחתו וחבריו. שחר התעניין בספרות ובמיוחד בנושאים של גלגול נשמות. הוא אהב לצייר, לגלוש ממצוקים ולצלול בחופי ארצנו, ובחופי ארצות אחרות.
בשלהי נובמבר 1994 התגייס שחר לצה”ל והתקבל לקורס גיבוש בשייטת, אך מסיבות בריאותיות נאלץ לעזוב את הקורס ולעבור לחטיבת “גולני” שם היה למש”ק מודיעין ובכך “סגר מעגל” עם אביו משה, שאף הוא השתייך לאותה חטיבה. גם במהלך שירותו הצבאי לא ויתר שחר על אהבתו הגדולה לצלילה וניצל כל חופשה שקיבל למטרה זו. בשבוע האחרון לחייו הגשים שחר חלום ילדות ישן, כשרכש לעצמו חליפת צלילה משוכללת שלא זכה לנצל.
בערב של יום כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו וביניהם שחר יעקב. שחר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבאלפי מנשה. הוא הועלה לדרגת סמ”ר לאחר מותו. בן עשרים ואחת היה שחר בנופלו. הותיר אחריו אב, אחות ושני אחים.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: “שחר פעל בתפקיד הדורש חשיבה, הבנה, יצירתיות, בגרות, אחריות והתמדה. כל אלה היו לו והרבה יותר. שחר, בהיעדרו של מפקדו הישיר, מילא את מקומו והמשיך להפעיל את מחלקת המודיעין כאילו דבר לא השתנה. בדרכו השקטה והשליווה, התמודד עם בעיות קשות ובלתי צפויות לבד, מבלי להטריד את מפקדיו. חסרונו של שחר מורגש וקשה לכולנו. הגעגוע לאדם נפלא כמוהו – גדול.”
המשפחה הנציחה את זכרו ברכישת ספרייה תורנית לבית הכנסת “כוכב השלום” באלפי מנשה. במצפה באלפי מנשה המשקיף לשפלה, הונצח זכרם של שחר ושגיא ברקוביץ שנפלו באסון המסוקים. המקום, הזרוע צמחי תבלין טבעיים, נבחר משום ששחר נהג לבלות בו בחופשותיו ומשם ראה את העולם. ב- 24.7.1998 נערך בחוף אלמוג באילת, שם למד שחר צלילה, טקס הנצחה בשם “אתך ובשבילך”, בהשתתפות צוללנים, מדריכי צלילה וחברים. הטקס נערך בעומק שמונה מטרים מתחת לפני הים ובו נשאו החברים שלט ותמונה של שחר. בבסיס בו שירת, הוצבה לזכרו אבן הנצחה, בפינה בה נהג לטפח צמחי תבלין ונענע. בית-הספר התיכון “גלילי” בכפר סבא, שאיבד באסון המסוקים שלושה מבוגריו – סמ”ר שחר יעקב קיסוס, סגן שגיא ברקוביץ וסגן ניר מרדכי שרייבמן – הקים אנררטה הקרויה “כיתה בטבע” לזכר בוגרי בית-הספר שנפלו על שמירת גבולות המדינה.

 

שיר לזכרו מאת אביו

חורף סתיו אביב
עוד עונה חלפה
שנה ועוד שנה
ועברו כבר חמישה.

חמש שנים בלי שחרור,
חמש שנים בלי סימן,
חמש שנים בלי חגים,
חמש שנים שהלכו
ולא ישובו לעד.

חברים נסעו לחו”ל,
סיימו את הלימודים,
חלקם כבר התחתנו,
והביאו ילדים,
רק אנחנו כאן מחכים
וממתינים.

עוד שנה תחלוף,
ואיתה הגעגועים.

על האבן הקרה דמעה זלגה לי
והלב הפסיק לרגע פעימה
מסתכל אני בשם שכל כך אהבתי
וקשה לי להשלים עם מותך.

והדמעה מצאה לה נתיב
אל שמך, שחר בני
מפלסת לה דרך בחריצי האבן
אל לבך הקר בתוך האדמה

כל כך רציתי לחמם את לבך
גופי נקרע, מסתכל בשמים
ואולי סימן, נשמה או מלאך
והשמים יפים וכחולים
ואין סימן לחיים.

אם שומע אתה אותי בן
רואה את הסבל שפה מסתובב
חבק את אמא שנמצאת לידך
ספר שטוב היה לנו כאן
ואם אי פעם ניפגש
אני מבטיח לא להיפרד.
אבא, משה קיסוס.

 

מכתב לזכרו מאת אביו

שוב אני כותב לך, בני.
שוב אנחנו כאן, בבית העלמין, בתאריך שנקבע במרומים. לאחד אותנו רצית, אלוהים. דע לך שהצלחת עם כאב ואם זאת רצית – אין ספק שקלעת נכון.
עברו חמש שנים והכאב לא נחלש. ההיפך הוא הנכון. מיום ליום עם הגעגועים שלא מרפים, זה בא עם כאב וכך משתגעים.
לך, שחר בני, אני יכול רק לומר שפה השארת הרבה חברים וקרובים מיותמים ואיתם הרבה סיפורים שלהם אין סוף והם לא נגמרים. וכמו כל שנה, בתאריך שהפך ליום מפגש, אנו מתאספים, הרחוק והקרוב, להיות איתך.
רציתי שתדע שחלו שינויים בבית, ביישוב ואפילו במדינה שכל כך קשה לחיות בה. שלום לא בא ואחיך, שכל כך דאגת לו, כבר חייל ואתה, שחר, היית גאה בבחירה שלו.
אחותך, שאותה שיתפת בכל סודותיך, מנסה את מזלה באילת, זו העיר שכה אהבת. אחיך הקטן, שחס וחלילה לא נשכח, ילד חכם שלא נופל ממך בלימודים.
לבטח אתה משקיף מלמעלה וצופה על היישוב המקסים שלנו. כן, מאז לכתך הוא גדל, נוספו עוד שכונות יפות והחשוב מכל – המצפה שכה אהבת ללכת אליו עם חבריך ממשיך למשוך את הצעירים.
אתה יודע, שחר, אפילו לחלום עליך אני לא יכול ויש לי הרגשה שגם על זה הוא שולט ממרומים. אבל יום יום אני חושב לי ויותר מזה מדמיין, איך היית נראה היום ואולי איזו קריירה מצליחה, הרי היו לך הרבה תוכניות ורעיונות ואותם לא הספקת להשלים.
מפעם לפעם, בשיחה עם החבר’ה, נשלח משפט, “שמע, הוא היה רציני לאללה, הוא עוד היה מביא לנו כבוד”. כן, בני יקירי, מלאך שלנו, אין ספק שכבוד הבאת לנו. ובמותך נשארו לנו רק הזיכרונות.
אני בטוח שבשמים אתה מלאך יקר, כי בחייך לא ידעת לסרב ורק לעשות טוב לאחרים תמיד רצית.
שחר, בן יקר, כשאנחנו מבקשים מכם לשמור על העולם ילד, יש לי בקשה קטנה: כמו ששמרתם על המדינה בחייכם, תשמרו על חיילינו היקרים מלמעלה, כי פה למטה הם עוד נלחמים על השלום שכה רצינו בשבילכם.
ובינתיים, בן יקר, להתראות עד המכתב הבא.
שלך באהבה, אבא.